"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

עברנו דירה ביום שישי, נקרענו לגמרי אבל הצלחנו. העברנו הכל לגמרי בעצמנו וקראנו להובלה רק למקרר ומכונת הכביסה. הברנש וחבר שלו הרימו את שאר הדברים הכבדים ועבדנו מהבוקר עד הלילה, העברנו וסידרנו. בסוף היום ישבנו מול הטלויזיה עם בירה ועשינו לחיים לחיי הדירה החדשה ובתקווה שנשרוד עוד טיפה יחד וגם נצליח להגיע לחתונה. בשבת כבר הספקנו לריב שוב.

עוד כמה דק' אני צריכה לעוף מהעבודה, להספיק לעשות קניות ולדחוף כמה דברים לסירים, להעיף דברים מפלילים שלא כדאי שאחי הקטן יראה לפני שאמא תבוא לראות את הדירה החדשה. יש לי חצי שעה לכל זה, נחזיק אצבעות.

אני קצת מתרגשת ודי מתפוצצת מבפנים. מלא לעשות, מלא לעכל, מלא לחשוב. סוף סוף יש לנו מספיק מקום לשנינו ועכשיו אפילו אוכל לעשות יוגה בבית ולנגן באמת על הגיטרה עם דלת סגורה. זה די מדהים אותי.

יש לנו חתלתולה, פונפונית קטנטנה והיא ממש נבהלה מהמעבר, ביום הראשון התחבאה כל היום ועכשיו היא מתנהגת ממש מצחיק! ישנה איתנו מכורבלת ליד הבטן שלי והיא פשוט כיפית.

בכל מקרה גנבתי כמה דק' בשביל הפוסט הזה בעיקר בגלל הפוסט הקודם. היה לי ממש קשה לכתוב אותו והוא עוד מרעיד אותי, אני נזכרת בקטעים ותמונות קטנות מהתקופה חצי מהם בחצי חיוך, הם הסוד שלי. החיים השניים שהיו לי, דברים שקרו ואיש לא יודע עליי. רומנטיקה מטורפת שעד היום לא ממש פגשתי כמוה. אבל היא בעיקר היתה מטורפת ומעוותת והתוצאה הסופית היתה פגיעה, פגיעה נפשית, פגיעה באמון, פגיעה בכל המהלך הסדיר של חיי החברתיים אז ואולי קצת מזה גם היום.

רציתי להגיד תודה על התגובות החמות, המעודדות והמחבקות שלכן/ם. עצוב לי לגלות שהסיפור שלי לא כל כך נדיר וקורה המון. ריגשתם אותי, גרמתם לי לדמוע ולחייך ואני אסירת תודה. קשה להתמודד עם סיפור כזה אחרי ששנים את מדחיקה אותו.

המשך יום מקסים.