"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

כשרוב הזמן את מאושרת, הווה אומר השלמת, אבל יום אחד מספיק. מספיקה דקה אחת. מחשבה אחת תועה על מישהו/י מהעבר, מישהו/י שפעם הכרת ואפילו אהבת מאוד. אפילו הערצת. וכבר לא בחיים שלך, מספיק לחשוב שניה אחת על אותה/ו אישיות, להיזכר, ולגלות מה קרה איתם מאז.

מאז 6-8 שנים? מאז 3-4 שנים? מאז הפעם האחרונה שפינטזת, מאז הפעם האחרונה שחייכת, מאז הפעם האחרונה שהחלפת מילה לעברם.

להסתכל על הפרצוף המחייך שלהם שבזמן הזה אכל את העולם.

החיוכים האלה. של כל האנשים האלה שהשארתי מאחור, כל אלה שהשארתי כשביל שאריות אנשים יפים שניפיתי מחיי בגלל הנתיב שלי. כל אלה שחיים ואוכלים את העולם וגורמים לי להרגיש זקנה ב20 שנה מגילי, אפורה פי מאה משאני באמת, משעממת, מנוונת ובעיקר מאוד מפגרת מאחור.

לכי תזכירי לעצמך שלא היתה לך ברירה. שכל החרא שעברת הוביל אותך לאיפה שאת היום, שכנראה תמיד תשארי על הגבול בין השלמה לאומללות ואף פעם לא מבחירה אמיתית שלך - כי את צריכה לשרוד.

לאכול את העולם זה לאנשים יפים שהחיים קצת יותר מחייכים אליהם.

אנשים שלא צריכים לשרוד, לא חרדים, חייהם הם עובדה קיימת.

תמשיכי לפנטז.