את מרגישה רע לגבי עצמך. את מכוערת, את שמנה, את מסתכלת במראה ומתמלאת שנאה.
את לא יכולה לכעוס או לזעום, אלא להיות "מתוסכלת" ו"נעלבת".
את לא חזקה, ולא חכמה, את אולי "נבונה" ואת תמיד פחותה, אף פעם לא טובה מספיק.
אפילו שיש לי "הישגים" ורזומה נחמד ויפה לגילי.
את תתחתני טוב, עם גבר שלא שווה אותך ובסוף תיהי מוכה ומאוכזבת.
אני שמחה להודיע שנתקלתי בכל החרא הזה רק כשיצאתי מהבית. לי בבית היו צמד הורים, אמא היתה החזקה והעצמאית, ואבא לא עשה כלום בלי להתייעץ איתה ולהיפך. חינכו אותי שהעובדה שנולדתי אישה היא שיא הייתרון שרק יכול היה להיות לי, שזה שאני אישה ואמפאתית מאפשר לי להיות חזקה יותר וחכמה יותר מכל גבר מצוי. התרחקתי, לא אוהבת מלחמות ומלחמת המינים הזו תמיד נשמעה לי מיותרת. עד שיצאתי מהבית. עד שאמא כבר לא הייתה שם ואבא ממש לא. ועוד מהדהד לי המשפט שאמא אמרה לי בגיל 12 "את, כשתוכלי, תפרשי כנפיים ותעופי כמה שיותר רחוק מכאן" היא אמרה את זה בעצב ברגע של כעס. היום כשאני נזכרת, היא צדקה אבל לא לגבי הסיבות, אז אני אפילו מחייכת לגבי זה.
כשיצאתי מהבית נתקלתי במין הגברי והאמת גם קצת לפני. המין הגברי במלוא תפארתו נתגלה מולי. זה התחיל מהבטחות שווא ונשיקות גרועות, זה עבר לשקרים קטנים שנתתי שיחליקו, דרך בגידות, בידוד, אונס, הטרדות מיניות על בסיס יום יומי, הערות גנאי, הקטנות, הסברים גבריים לגבי גופי שלי הנשי, תירוצים לטיפשותי על אף היותי מעל הממוצע ובמיוחד מעל הממוצע הגברי בו מדובר. עברתי דרך בני זוג ודייטים כושלים, כשהראשון (הנה עוד סוד שאף אחד מחיי לא מכיר) שנתן לי להתנסות בג'וינט שכנראה לא היה רק ג'וינט, סימם אותי עד כדי איבוד יכולת השליטה בגוף ולמזלי התחרט תוך כדי הפשטה, הסברים גבריים (כושלים, אני חייבת לציין) למדוע לא אוכל לעשות/לבצע/להשיג דבר מה עקב היותי בעלת הפות, הקטנת והגחכת התחושות והכאב, דרך תזכורים יוםיומיים להיותי חסרת יכולת בסיסית להגן על עצמי בג'ונגל ובעיקר לגבי העובדה שאני חפץ במרחב וניתן לגעת, לחפון והפעיל עליו כל סוג של כוח לפי החשק, עוד כמה גברים שהמעיטו בערכי, מספר שדווקא העריכו אותי, עוד נסיון אלים לאונס וכמה שלא מבינים למה בוער לי בעצמות שיבינו שהיותי אישה לא מוריד מהיותי חלק מהמין האנושי. ומגיע לי אותו יחס!
את מפנימה, מכאיבה לעצמך לפעמים בצורה ה"נורמלית" של "להיות יפה", לפעמים כי כואב מדיי בפנים את מכאיבה קצת גם בחוץ. את חלשה אז אין לאן לשאוף ושהגברים בעולם ימשיכו לנהל אותו כראות עיניהם. את קונה תרסיס פלפל ועובדת על עצמך שעכשיו תיהי בטוחה בפעם הבאה שמישהו יתחיל לקרוע ממך את הבגדים.
והכי נורא, את תשבי בשקט.
את תשבי בשקט ותקשיבי לגברים שיסבירו לך איך הגוף שלך פועל ומה הוא צריך, איך ריגוש מיני עובד עלייך, מי גבר טוב בשבילך ומי "יטפל" בך היטב. לפני כמה חודשים חזר למשרד המתמחה שעבד איתי קודם, בחור נחמד, הוא מבוגר ממני בכמה שנים טובות ואצלי בראש הוא ילד.. כשהילד עזב כבר שנאתי אותו קצת, הוא עזב עם הביקורת עליי ועל הברנש עוד לפני שהתחתנו. הוא אמר לי משפט שכאב לי "הוא לא מספיק טוב בשבילך". וכאב לי כל כך, בעיקר כי כאבתי אותנו באותה תקופה והוא נגע בצוואר השריון אבל אף אחד לא צריך להיות "מספיק טוב בשבילי" אני צריכה להיות מספיק טובה בשבילי, והוא בשביל עצמו. בשיא הכנות. רק ככה נהיה "ראויים זה לזו". הוא החבר לחיים שאיתו בחרתי לצעוד. הילד חזר והיום הוא עו"ד, מספר שמתכנן לצאת לקמפינג לבד ושאישה בחיים לא תעשה כזה דבר. לשאלתי למה? הוא עונה כי אותו יהיה יותר קשה או "לא כל כך כיף" לאנוס. ומאוחר יותר יושב במשרד עם טכנאי מחשבים ולוחש לי שאדון טכנאי שבגיל של אבא שלי במקרה הטוב, דלוק עליי. ואז אני נשארת איתו לבד במשרד ומתכווצת טוב טוב בכיסא.
היום אני כבר לא סומכת על אף אחד. היום אני מפחדת מגברים, נסיוני הקצר והעתיר אפיזודות הוכיח שאין לדעת מי ומתי ינסו לעבור את הגבולות האדומים.
ומי אני שאתנגד?
כולי - אישה.
רוב הגברים עימם יצא לי לנסות לשוחח בנושא (ללא כל הוידויים שמעטים אם בכלל בעולמי מכירים) לא הבינו, וכנראה לעולם לא יבינו. נכון שכתבתי על הנושא מספר פעמים בעבר, אבל אני חשה צורך עז לכתוב שוב. להביע את התסכול. אולי מישהו יבין, אולי לא ישפטו אותי, אולי מתישהו לא יגידו שאני מגזימה כשאני אומרת שאני מפחדת לצאת לבד בלילה בניגוד לעבר, שאני בכלל מפחדת ללכת לבד ברחוב. שלא יגידו שאני מגזימה כי לא משנה כמה חזקה ומוצלחת אני אהיה בסופו של דבר אני אישה וזו הזמנה כוללת.
פוסט הבא יהיה שמח - מבטיחה.
כינוי:
Flying Amber
בבלוג זה
בכל הבלוגים
