"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

נראה לי.. כי אני מחייכת מלאן היום.

אני אתחיל בזה שבישיבה עם הבוס, הוא פתאום משום מקום שואל כמה זמן אני במשרד, ואומר שהוא חושב שהגיע הזמן ומגיעה לי העלאה. לא הרבה אבל אושר! הוא נורא דואג שאני אעזוב לו בפתאומיות כי איכשהו יצא שאני הכי יציבה כרגע במשרד, אחת חצי חזרה מחופשת לידה והשניה בדרך לאחת כזו. ומפחיד כי כל היום מדברות פה על לידות ותינוקות ואיכשהו גם מפחיד לי יותר ויותר לשמוע על זה את הפרטים שתכלס אף אחת אף פעם לא מספרת וגם עושה לי חשק (אנחנו דפוקות, בחיי).

אז אתמול בלילה שוב חלמתי שאני בהריון ונכנסתי ממש להיסטריה שזה נורא מהר לי ואני עדיין מסוגלת להרגיש את התזוזות בבטן. זה מפחיד רצח!

בכל מקרה עם כל ההתרגשות מההעלאה המובטחת, ירדתי למטה לשניה ובמעלית חזרה עולה איתי גבר. עכשיו אני מאלה שמתפדחות מאנשים זרים, משתדלת לא לנעוץ מבטים ובטח שלא להסתכל במראה אז תוקעת מבט ברצפה, או בספרות עולות. אז אני בשלי, משתדלת לא לחייך איזה חיוך לא מוסבר. פספסתי נשימה, זה קורה לי המון בזמן האחרון במיוחד בהתרגשות.. 'אמבר, לנשום!' זה משפט נוראי והוא תמיד נתקע, כאילו קול אחר אומר לי אותו... הקול של ההוא שהיה בקומה (סעמק אמרתי אופטימי). בכל מקרה, לקחתי שאיפה אחת שממש נשמעה אבל נגמר לי האוויר. אז האיש התקרב אלי חצי צעד ואמר "אל תפחדי, אני בסדר" ויצא. הייתי בשוק! מיד עלה בי הקול הציני שהפטיר says you, אבל רציתי שתבלע אותי האדמה מרוב שנהיה לי חם ונהייתי אדומה.. מצד אחד מצטערת שגרמתי לו לחשוב שאני מפחדת ממנו, מצד שני שאפו על המודעות העצמית שלו. ומצד שלישי אוף עם המודעות המזדיינת, כבר אי אפשר להיות עסוקה בעצמי בלי לחשוב איך זה נחווה לאנשים מבחוץ... חייבת להתחיל לשים ז.

בעניין זה.. לא יודעת אם סיפרתי שאני מסתפרת לבד, אבל לפני שבועיים-שלוש הסתפרתי שוב, יצא מושלם ואפילו עשיתי פוני. הבעיה היא שעם פוני הפס הלבן בולט פי 100. יש שאוהבים, יש שלא ויש שבטוחים שצבעתי את הדבר הזה בעצמי (ברצינות?!). בכל אופן אתמול באוטובוס הביתה עמדתי ליד הדלת וישבה שם איזו חיילת עם חבר שלה. היא נעצה בי מבטים כל הנסיעה ואז אפילו קמה ונעמד ממש קרוב אליי. תקעתי לה מבט אבל זה לא עזר, כל הנסיעה הרגשתי את המבטים הצורבים שלהם. וזה לא רק היא (אפילו אבא שלי!), היא פשוט היתה הכי גסה. אוף מציקים.

(פספס)

בכל אופן החיים מתחילים להתבהר לי, אני עדיין לא מדברת עם המשפחה, אבל יש לי אותו יותר מאי פעם. קרוב ואוהב מאי פעם. כתבתי לו השבוע מכתב אהבה, פעם היה לנו קטע כזה שהיינו מתכתבים גם אם מתראים וגם אם לא, פעם בכמה זמן שולחים מייל יפה. הפעם שלחתי בדואר והתבאסתי כי זה הגיע מהר מדי! פתאום החליטו להיות יעילים בדואר.. לא נורא, הוא התרגש והתלהב ממש אז את שלי עשיתי.

נו טוב, סופ"ש והפעם יש לי הרגשה שהוא גם יהיה ממש מדהים ואולי אני אפילו אסכים ללכת איתו למסיבת מטאל למרות שהמסיבות האלה מגעילות לי את החיים.. לפעמים צריך להתפשר כנראה. הוא בא איתי להצגה החודש אז שיהיה ^_^

אה והתיק שלנו מתגלגל בינתיים כמו שצריך! טפי טפי, ככל שעובר הזמן רק מתחזקת בי השלמות עם ההחלטה הזו לעזוב פה.

שיהיה סופ"ש מהמם לכולם.

(אמאל'ה פתאום עלתה בי מחשבה שיום אחד מישהו מכם יראה אותי ברחוב/אוטובוס ויזהה...נו שיהיה..)