לחץ.
האדישות והקוליות של הברנש מתחילות להתפורר לו, מתחיל להיות לו קשה להחזיק מעמד ולשחק אותה האיש החזק והאפאתי.
הוא נלחץ, הוא תזזיתי ומבוהל.
אני רגועה. פרפרים בבטן אבל רגועה. עוד פחות מחודש אנחנו מתפזרים, עוזבים את הדירה, אני לאבא שלי והוא - אין לי מושג, הוא עוד לא קנה כרטיס טיסה.
השבוע יש לנו יום נישואין ראשון ואני קצת לא מעכלת שעברה שנה. שנה לא משהו בכלל אבל עברה והחזקנו מעמד.
לפעמים עוד יש בי מעט תחושות אשמה על ההחלטה הגדולה שלי ומתחילים להיעלם לי הספקות לגבי התרחיש שבו אני אאלץ ללכת איתה עד הסוף ואני עוד לא שלמה עם זה לגמרי.
עם כל הפחדים הגעתי למסקנה שהכי סביר והגיוני לי ללכת לגור אצל אבא למרות שאני יודעת שזה כנראה לא ייגמר טוב, אין לי עוד אופציות.
אני לא יודעת מה הולך להיות, איפה, איך.. אין לי מושג איך אני עולה על הטיסה הזו לבד עם החתולה. אין לי מושג איך אני עוזבת את החיים המסריחים שלי פה ומתחילה מחדש רק איתו, אין לי מושג מה אני הולכת לעשות, איפה אעבוד ואם בכלל נצליח להחזיק מעמד יחד.
זה כבר לא משנה.
היום שום דבר לא משנה ולא מעניין. לא מעניין אותי שאין לי מושג מה התכניות שלו, החלטתי פשוט להרגע, להיות ראש קטן ולזרום כי הלחץ והדאגות האלה גומרים אותי פיזית. לא מעניין אותי שאני לא יודעת שום דבר על כלום, אני אפילו לא מנסה לברר החלטתי לתת לזרם לסחוף גם אם זה אומר שאני אתקע פה לבד חצי שנה בלי עבודה ואצל האבא המאוד שפוי ורגוע שלי. מראש החלטתי שזו הרפתקאה, ואני כולי בת 24 ועם כמה הישגים קטנים ביד אז זה הזמן.
הדבר היחיד שמפחיד אותי הוא שעוד אין לי כלום ביד, אני עוד מחכה לראיון ואף אחד לא יודע להגיד לי עוד כמה זמן זה ייקח יכול להיות בין היום-מחר לבין עוד שנה (!). ואני כבר התפטרתי ומסיימת לעבוד וללמוד בפברואר (התכנון היה שאני אמורה לקבל את האישור בסביבות ינואר) ומה אם זה יתעכב?!.
אז הברנש לחוץ והדבר היחיד שמפחיד אותי כרגע זאת אני והאפשרויות שעלולות להציג עצמן, ובעיקר האפשרות שאני אאלץ להחזיק חזק ולחזור שוב ושוב לפוסט ההוא, להזכר בהחלטה שלי, להתנתק מכל החוטים ולפעול.
בכל אופן עם כל הכאבים החדים, אני לומדת מחדש את הכוחות שלי; המכשפה הקטנה התחילה לתוות דרך חדשה וגם אם רע לה וכואב, יש לה חיוך מיוחד והחיוך הזה מוצא את הדרך חזרה לא משנה כמה מסריח.
כינוי:
Flying Amber
בבלוג זה
בכל הבלוגים
