"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

אני כבר חודש לבד.

מחזיקה מעמד עם אבא. הולכת על קליפות ביצים.

מעמיסה על עצמי, ומעבידה את עצמי. משתדלת להינות ולרוב גם מצליחה לא להשאיר דקה פנויה למחשבות.

רק לא להתחיל לבכות כי אז הכל ייגמר.

וזה עובד.

עד שיש ימים כאלה.. שמשום מקום העיניים מתמלאות וזה בכלל לא דמעות חמות ומנחמות.

אני מנסה להחזיק אותן עוד קצת בפנים אבל בשניה שהראשונה נושרת אני מתפרקת. מתרסקת ונשברת.

בא לי להגיד לו שמספיק לי. תישאר שם בלעדיי או שתחזור ותקח אותי מכאן.

אף אחד לא צריך לעבור את כל מה שעבר עלינו. בשביל מה לעזאזל להחזיק בכלל?

ואני לא אומרת לו כלום. אצלו עוד לילה. וגם לו קשה.

אז אני מנסה להפסיק לבכות ולחשוב על כל העבודה שיש לי.

גם געגוע כואב.