"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

כח להילחם במינוסים הכי נוראיים שלך ולשנות דפוסים; כח להילחם בתבוסתנות, ובעיקר בנחמדות היתרה.

כח לקחת מה שצריך, בלי להתנצל.

כח להיות אמיתית גם אם לפעמים זה יוצא קצת מלוכלך ולא אסטתי.

בינתיים אני אוהבת מאוד את המכשפה הקטנה שנהייתי, היא גם נראית טוב יותר..

ובכל אופן התוכנית עובדת כמו שצריך ומתקדמת בקצב טוב.

טוב או לא, אני לא יודעת וכרגע לא משנה לי - אלה עניינים מוסריים מורכבים מדיי.

או סתם בלבולי שכל.

אני מנסה כבר שבועיים להעלות כמה תמונות (קניתי את המצלמה הראשונה שלי!) אבל ישרא עושה בעיות אז בינתיים אחת.

תכירו, פונפון שלי:

הבלבלות והדרמות לא נגמרות; אנחנו בעיכוב של חודש, עוד לא החלטתי איפה אני אגור בחודשים שאהיה פה לבד, אני פוחדת והכל מאבד יציבות.

הגוף שלי סופג הכל, שום דבר לא באמת השתנה - אפשר להרגע, לא עליתי או ירדתי במשקל או משהו כזה. אבל עכשיו יותר מתמיד אני מרגישה.

היפרסנסטיביות במיטבה בהתקפה הנוראית ביותר בשנתיים האחרונות (עד כדי "צינון" - תכלס 3 ימים במיטה מותשת פיסית ונפשית ומנזלת דם ללא הפסקה). נזכרת שכמעט נקרעתי מצחוק לפני שבועיים כשאמא אמרה כאילו בדרך אגב "מדהים איך את רואה כל שינוי קטן על הגוף שלך, דברים שלוקח לאחרים שנים לראות". מדהים איך באותו היום היא השתפכה עליי ושמחה כל כך שקפצתי סתם כך לבקר, אבל ביום שישי היא התאכזבה שנתתי לה מתנת יום הולדת מוקדמת (כי אני לומדת באותו יום) והגישה את הכתף הקרה. כל כך מרוכזת בעצמה. כל כך כואב לי לחשוב עליה את כל מה שאני חושבת בזמן האחרון.

זה לא נגמר ולא בא לי להיכנס לזה עכשיו אבל בגדול - יום הולדת לה ולאבא במרחק של יומיים (זין פעמיים!) היא לוחצת עליי שנעשה משהו מיוחד כי האיש בן 50 ואני רוצה לזרוק על שניהם כיסא, כי אין לי כסף ולא בא לי עליהם איפה הוא (או היא) היה כל הימי הולדת האחרונים שלי?! מגיל 18 אני מקבלת זין בעין ואולי אולי שיחת טלפון. שיזדיין 50 פעם לכבוד היום הולדת שלו. אז הצעתי להזמין אליי לארוחה משפחתית (יוצא לבשל לבערך 10 אנשים) אז היא דפקה ברז כי לא מתאים לחבר שלה. שיקפצו לי כולם  - לא רוצה!

זה עוד יותר כואב לי מתמיד, זה כואב לי בחלל החזה וזה כואב לי בבטן.

זה כואב לי שלא נשארו לי חברות ופתאום הבנתי אחת מהסיבות לזה. זה כואב לי כשאני רואה סוף סוף אחת טובה שפתאום אומרת שהשיער שלי עוד הלבין. ובא לי לבכות כי היא צודקת וכבר מזמן אני מכחישה שזה כבר לא רק הפס וזה כבר לא יפה או מיוחד אלא פשוט חולני ונורא ואני חייבת למצוא זמן ללכת למספרה. והכי כואב כשהיא פתאום מסבירה את מה שכבר ידעתי אבל כואב לשמוע - היא נעלבה מהברנש אחרי ביקור שופע בחוסר טאקט לא ברור מצידו (זה היה אחרי ביקור מסריח ביותר אצל אבא שלי אז יש מצב שהוא הוציא עליה). מסתבר שהיא וגם בן הזוג שלה נמנעים במיוחד מלהיפגש איתי כשאני איתו. כואב לי שהבנתי אותה. כואב לי שזה המצב.

הבוס כבר התחיל לדבר איתי על מחליפה ואני מתה מפחד, אני פתאום כבר לא בטוחה בעצמי, אני לא יודעת עוד כמה זמן יש לי בארץ הזו ש(תסלחו לי אבל בעיקר בגלל החיים האישיים שלי) מתחילה להסריח לי יותר מתמיד. היום אני מודה בפה מלא - אני בורחת. אני בורחת מהמשפחה המטורללת שלי שמכולם אני אתגעגע לאחי הקטן ואולי אולי לאחותי, כל השאר אולי עם מצפוניות מסוימת ישאירו לי הקלה נוראית, אני בורחת מהחום, מהיוקר, מהעצבים... בתקווה להפסיק לפחד ולהפסיק לחיות בשביל אחרים.

ועם כל הכאבים האלה שאין לי מושג איך להתמודד איתם אחרת משהייתי מתמודדת כשהייתי נערה דפוקה שעשתה הרבה שיט ופגעה בעצמה אז אני לא מתמודדת, אני כואבת ואני מפחדת וזה נבנה בפנים.

ואז באה חברה טובה ללימודים ומבקשת עזרה, ומסתבר שהמהממת החליטה לפתוח תערוכה עצמאית בנושא פגיעה מינית, אמרתי שבכיף אני אעזור לה במה שתצטרך ומסתבר שהיא רוצה לבד אבל רוצה לשמוע ממני למה הנושא קרוב כל כך, מיד הסכמתי ואמרתי שבכיף אשב איתה ואספר לה כמה סיפורים. כמה שעות אח"כ האגרוף בבטן התגלה כסכין והתחרטתי. מרוב עומס הנושא כמעט שנשכח עד שהגעתי לעיר הגדולה.

אני מתיישבת בבית דפוס להדפיס עבודה ללימודים ונסיון לכרטיס ביקור ראשון (זוועת עולם), יושב לידי אחד בערך בין 40 ומשהו ומתחיל לדבר וכמעט חצי שעה אני בטוחה שהוא פשוט מנסה להציע לי עבודה, לאט לאט מסתבר שהוא סטודנט בעצמו אבל אני מנומסת וממשיכה לשתף פעולה בשיחה, הוא חד הבחנה, מעיר הערות ומחמיא מחמאות מדויקות ועדינות ואחרי כמעט 45 דק', אני מתחילה להרגיש את החרמנות נוטפת ממנו ובא לי להקיא, הוא נחמד ומדבר יפה ונעים וכל מה שאני שומעת זה "אני רוצה לזיין אותך!!!" הוא ביקש בערך 10 פעמים שאני אתקשר אליו לא משנה מה אני צריכה, כי הוא יכול לסדר לי את המחשב והתוכנות, כי הוא ישמח לסדר לי עבודה בתור גרפיקאית כי אני סופר מוכשרת, ועדינה ומדהימה בחינוך שלי (WTF משהו עם זה שכאילו התנצלתי שתפסתי למישהו מקום, אפילו לא שמתי לב למחווה שהוא דיבר עליה) והוא חזר על עצמו כבר כל כך הרבה שכבר לא שמעתי כלום. ורק נזכרתי באותה ילדה מושתנת שהייתי, ילדה של גברים.. איך הם אהבו אותי... כמה הם אהבו להעיר על העיניים שלי ועל זה שאני לא מחייכת מספיק ולחפש את הקרבה במסווה של הצעות יפות ועטופות; "איזה מוכשרת - תכתבי לי שיר, אני אוציא אותו לרדיו! איך אני מת לשיר שיר שלך", "איזה יופי (לא איזו יפה), אני רוצה לעשות לך בוק!", "יש לי קשרים אני אסדר לך מה שאת רוצה"... כמה את יפה, כמה את מיוחדת, כמה אתמעניינת...

כמה את לבד.

מתה מפחד.

חוזרת בראש לתקופה הכי חשוכה שלך, ולא מעזה לבכות. מי יבין?!

אף אחד לא יודע כלום ממה שהיה אז חוץ מאולי חלקית בבלוגים.

כמה כאב...