אני לא כותבת כי יש דברים שעדיף לשמור לעצמי.
ובכל זאת, יחד עם-, יש דברים שצריך לפרוק...
היום יום ראשון וכמו בכל יום ראשון בחודשיים האחרונים אני נתקפת זרזיפים קטנים של פאניקה ואז מרגיעה את עצמי; אין מה לעשות, הם לא עובדים יום ראשון, חכי יום יומיים..
יום שני - נו, זה היום הראשון שלהם.. חכי יום יומיים..
יום שלישי, נו בטח עד סוף השבוע. ברביעי האפאתיות משתלטת, בחמישי הפאניקה חוזרת ואני שוב מבטיחה לעצמי "בטח עד סוף שבוע הבא..."
עוד חודשיים אני מסיימת ללמוד ולעבוד וכולם משגעים אותי שלא הייתי צריכה - אבל הייתי חייבת להיות בסדר איתו, ואני חייבת קצת לנוח אפילו שאין לי כסף. חייבת לנשום, חייבת להסדיר את הנשימה והראש..
אז עוד אין חדש, ובינתיים אני מאבדת את עצמי לחלוטין. אני כבר לא רואה את עצמי במראה, וכשאני כבר רואה משהו - זאת לא מי שהייתי אוהבת בתור עצמי, אבל לבשתי צורה חדשה ואין לי ברירה. זאת הצורה של משברים, וכואב לי לראות אותה, זאת הבתזונה שהתפשטה לחלוטין מכל מה שבנתה את עצמה רק כדי לשמור על מעשיות ושפיות. רק עד שיעבור..
אני לא מצליחה לתאר את הכאב וזה עוד יותר כואב, אין מי שיבין ואני בכלל לא בטוחה שאני רוצה שמישהו/י יבין. אבל כל כך כואב לי!
מרגישה כמו אליס, אני שוחה בדמעות של עצמי, פושטת ולובשת צורות..
"Would you tell me, please, which way I ought to go from here?"
"That depends a good deal on where you want to get to," said the Cat.
"I don't much care where –" said Alice.
"Then it doesn't matter which way you go," said the Cat.
"– so long as I get somewhere," Alice added as an explanation.
"Oh, you're sure to do that," said the Cat, "if you only walk long enough."
כינוי:
Flying Amber
בבלוג זה
בכל הבלוגים
