"הַמָוֶת רוֹכֵב עַל סוּס בַּשָׁמַיִם וּפְנֵי נַעֲרָה לוֹ. גוֹן עֵינֶיהָ כְּעֵין הָעִנְבָּר.." (פנחס

היוש.

כבר עשרות פעמים התכוונתי לכתוב וברגע האחרון צצות שטויות.

עשרות רעיונות, ציטוטים ואנקדוטות משעשעות שירדו לטמיון בנבחי איבוד.

אפילו את הפוסט הזה כבר כתבתי פעמיים אחרי שישרא החליט למחוק לי אותו שוב ושוב.

אז אני מנסה שוב כי כמה אפשר כבר.. אבל הפעם בקצר יותר ובנקודות (כי כמה אפשר לכתוב את אותו הפוסט?!)

- אז לצערי אני אעדכן שהמרד הקטן שלי בתעשיית הגניקולוגיה הגברית כשל, ויתרתי. שוויצריה לא חוזרת לעצמה ואני כבר לא עומדת במתחים האלה כל חודש מחדש, חוץ מזה שהכאבים כבר הגיעו לרמות של טרום עילפון וטמטמת פושעת... אז חזרתי להורמונים ואין מאושר מהברנש..

- עוד לא החלטתי לגבי הלימודים אבל יש בי סוג של תחושת אופוריה אופטימית לגבי כל עניין ההגירה והמעבר, ואתמול אפילו התחלנו להעלות רעיונות של פתיחת עסק קטן... תתאים לי חנות פרחים קטנה? או אולי פעוטון יום קטן..? בכל אופן מאוד משעשעות אותי המחשבות האלה והעובדה שכמעט כל יום אני נזרקת לכיוונים שונים ומגוונים אחרים. והכי מצחיק הוא שלפני בערך 3-4 שנים "ידעתי" בדיוק מי אני, לאן אני הולכת ומה אני הולכת לעשות בחיי... מגדלים באוויר...

- ואם כבר, אז היה פורים די משעשע ונחמד, הבוס שיחרר אותי לחופשונת ביוזמתו ואפילו נתן משלוחי מנות מאוד יפים. רעיון לתחפושת כמובן שלא היה, ובניגוד לשנה שעברה הוא גם לא הגיע ברגע ה90, אלא ברגע ה99... אז אילתרתי פיית יער ויצא חמוד ביותר. ואפילו חשבתי עליכם והצטלמתי (גם כן בניגוד לשנה שעברה חח) אז הנה אני בלי האיפור שיצא מוצלח ביותר ותיאלצו להאמין לי =P :

מבטיחה להשתדל לחזור לעיתים סבירות ותכופות יותר ;)

יום מקסים.

הי, מה שלומכם?

נשארו פה מציצנים?

נעלמתי קצת.. מסתבר שכמו בחיים האמיתיים ככה אני גם בבלוג הזה - פלאש ונעלמת.

ככה זה בתקופות כאלה, לא בא לי להסביר הרבה. וכיף שפה לא צריך.

יש ירידה ואז עליה. ככה זה הלונה פארק אצלנו ב"סלון".

פעם היתה הקרוסלה, היום אנחנו באטרף על רכבת ההרים.

היום אני בהיי, לא היה אכפת לי לאחר כי התעקשתי להכין לי סלט לעבודה ואפילו להתלבש לשם שינוי כמו שצריך.

אז כל היום אני שומעת מחמאות וכיף לי.

פעם זה היה "רואים שמישהי התפרעה אתמול בלילה ;)" מצד אחד היה מרגיז אותי מצד שני - תקנאו!

אז השיער נראה פצצה והשמלה יושבת בול אפילו שכמעט התחרטתי עליה.

ואבא בא לבקר, ואמא סלחה על הנתק, האהוב שלי קיבל מכתב אהבה וחוזר אליי לאט לאט

החברה הכי טובה, והשינה הטובה, והשמחה מתחילה לבצבץ חזרה עם החיוך והצחוק.

ואני רק מתפללת שלא נגיע לפיק כי אני לא אשרוד עוד נפילה.. אבל תמיד אני חושבת שלא אשרוד את הנפילה הבאה.

אני צריכה להזכיר לעצמי את זה...

בשישי שעבר כמובן רבנו, אז חמקתי מהבית, פעם ראשונה ב3 השנים שלנו יחד, הוא ישן ואני התלבשתי, שמתי עקבים ויצאתי עם החברה הכי טובה. וצחקתי, והתחילו איתי, ושתינו וקישקשנו וחזרנו הביתה ב2 בלילה, למצוא אותו מחכה לי לבוש - מתעקש לצאת לבירה.

מסמנת לעצמי לברוח לעיתים קרובות יותר ;)

אז התחברתי לעצמי מחדש ואפילו למוזיקה שלי כי פתאום היא אמרה שהיא נזכרת בי בשירים מסוימים שהם אני - "עדינים עם עוצמה" וחייכתי לעצמי כי אני שומעת אותם ונזכרת בשתי בחורות בדרך ליציאה או לכנרת נוסעות בטרנטה מפוצצת ווליום וצורחות עם ידיים מחוץ לחלון... שום דבר עדין לא היה שם אבל בהחלט אחת התקופות הכי יפות ומצחיקות שלנו.

מצחיק שהיא לא הראשונה שקוראת לי "עדינה" ואני כל החיים מרגישה כמו היצורה הכי מגושמת שחיה.

אז כיף לי בינתיים ויש המון לעשות שזה נהדר וטפו טפו כשנגיע לפסגה של רכבת ההרים הזו, אני אצליח לצאת לפני הנפילה.

והנה הדבר הכי מקסים שיצא לי לשמוע כבר המון זמן:

בא לי לצרוח ולא בא לי לבכות עוד.

בא לי לצעוק ולצעוק עד שייגמר לי הקול.

והאוויר.

אני רוצה שהאדמה תיפער תחת רגליי.

שיפגע בך ברק

שייגרום להבנה..

אני חוזרת לימים החשוכים ההם.

שהייתי לבד ואסור לדבר.

אסור להגיד שדיכאון,

להודות שטעיתי.

אסור להגיד שאסון..

ואני חוזרת להרגיש כמו ילדה בת 16.

והצלקות כואבות ובוהקות מחדש על העור.

ובא לי שכל הדם ייזל לאיטו,

והכאב שישתיק גם אותך.

ורק אל תגע.

את כבר לא בת 16,

והפעם יש לקחת אחריות.

תתאפסי על החולשה

תגררי עוד רגל,

עוד כמה סנטימטרים.

מתישהו תזקפי את הגב וגם תרוצי.

"לא משנה כמה טוב לנו, קוללנו. תמיד נסבול עוד".

לנשום...

יחסים מורכבים עם היום הזה וימים שכמותו.. ט"ו באב, סילבסטר, יום המשפחה בלה... תמיד הורגש לי מאולץ, ובעיקר בודד כי אכן איכשהו תמיד יצא שלא רק שהייתי תמיד לבד זה גם בא בתקופה אישית רעה. תמיד גם לא כל כך ייחסתי חשיבות.

הפעם הראשונה שהתחלתי לחשוב על הימים האלה היתה בחורף שעבר כשכולם דיברו על השנה החדשה והאיש שלי היה באיזה חור בצד השני של העולם ולא היה ברור מתי יחזור.

הפעם השניה שחשבתי על זה היתה בולנטיינ'ס, כשהוא עדיין לא חזר מהחור בצד השני בעולם. והפעם יותר מתמיד הרגשתי בודדה ונטושה בתוך דירה קטנה ומטפטפת כשכל האנשים בחיי רחוקים ממני והאיש שלי שם מקשקש לי שיפצה על החרא ושהוא אוהב אותי ובטמטומי גם האמנתי.

כן, אל תאמינו להבטחות מגברים, זה כמו הביטוי "נכנס מאוזן אחת ויצא מהשניה", רק שהפוך - באותה שניה שזה נאמר, ככה זה נשכח.

ואז הוא חזר. ועברנו עוד קצת חרא, ועוד טלטלות, והורים, ועו"דים, ולחצים, ועוד קצת חרא ואז הגיע ט"ו באב שבחיים לא התייחסתי אליו, אבל בדיוק החלטנו לריב וכמעט נפרדנו בטלפון. אז הפעם עם כל הדמעות וכאב הלב, מיד אחרי השיחה נכנסתי לחנות שוקולדים וקניתי את הקופסא הקטנטנה הכי הומואית שיש ומילאתי אותה עד הסוף בשוקולדים מרירים ושוקולדים עם אגוזים, רק כאלה שהוא אוהב. אפילו קשרתי בסרט.

מי שמכר לכם שמתנות לחגי אהבה ושוקלדים הם רק לנשים - אדיוט.

זה עבד על הברנש, הוא התנצל ושמר על השוקולדים האלה מקרוב קרוב. אכל בהקצבות, כל ערב עם התה - 2.

ומאז שוב עברנו עוד קצת חרא, וטלטלות, ואפילו כמה דברים יפהפיים, והורים, וחברים, ועו"דינים, ולחצים, ומעבר דירה וגם חתונה אחת מאולתרת, ועוד פעם כמעט פרידה, ועוד כמה דברים יפים.

והקסם הקטן שלי לא לומד.. אז בערב השנה החדשה הוא הציע להזמין לארוחה הרומנטית שלנו חברה משותפת שנשארה לבדה וקצת עצוב לה, והיה נחמד מאוד אפילו, אבל כמובן שלא רומנטי.

והנה הנה שוב מגיע יום שכזה, והפעם אני כבר לא מחכה לו ולא מצפה. הפעם אני לא אתאכזב ולא אתבאס. הפעם הוא איתי וזה מה שחשוב, הפעם אנחנו כמעט חזקים כמו לפני שכל הבלאגן התחיל או לפחות עובדים על זה ממש חזק.

הפעם תורי לשנות ואולי ככה הוא ילמד גם.

אז הזמנתי לנו מקום מאוחר בלילה במסעדה האהובה על שנינו לדיל יום אהבה של ארוחה זוגית סופר רומנטית (וכל כך לא אופיינית לנו) מלאה בשרצים חמודים ואווירה. ואני ממש מקווה שיצליח לי להעלות את הסיפור הזה עוד חצי סנטימטר בטיפוס הזה מהתיהום שנשרנו לתוכה.

מסתבר שלא רק הוא צריך ללמוד - אני לומדת והרבה.

אז ביום חמישי אחרי החד"כ אנחנו נתקלח ואני אתייפייף במיוחד, אנחנו נסע לארוחה כן ולא אופיינית ונחגוג 3 שנים יחד ו3 חודשי נישואין בדיוק.

ושיהיה לנו בהצלחה ;)

תזכורת מהחתונה ^_^

- אני שוקלת את האופציה שהדוד החרדוס שלי בעצם הלך לזונות וזה די מטריד אותי... עם סבתא לא דיברתי מאז החתונה ואני ממש לא מתכוונת לשאול אף אחד מה לעזאזל הוא עשה פה פעמיים חמוש במבט אשם ומשחק אותה לא מזהה אותי. כן, ראיתי אותו גם יום אחרי...

- יום חמישי 07:00 בבוקר דפיקה בדלת, אנחנו עוד ישנים ערומים ואני כושלת לכיוון הדלת תוך כדי לבישת מכנסיים. נכנס לי איש עם קונגו לדירה והברנש מציץ מאחוריי "אההה אז אתה השרברב! אה?" הוא תוקע בו מבט מבודח, כאילו מלא משמעות כמו שרק הליצן הקטן שלי יודע. אני נעמדת בין שניהם ותוהה איזו סיטואציה הזויה. בסרטים היא או הופכת לסרט פורנו סליזי או לאיזה קטע מסיטקום! "כן, אני השרברב, באתי לשבור לכם. אפשר?" יש ברירה..? סעמק. 5 וחצי שעות הוא ועוד שניים שברו לנו את הדירה וזה עוד לא הסוף.. מסתבר שגם הדירה הזו מקוללת ומלאה ברטיבויות מזעזעות.

- הברנש מתחיל לדבר איתי על ילדים וכבר התחלתי להיות בוטה ולהגיד לו שלא יחלום על זה.. ותכלס כמה שאני כבר רוצה ילדים... זה עוד לא הזמן.

- אז עצרתי בינתיים עם לימודי הרוסית ואני לא מוצאת את עצמי בשיט.. לא מפוקסת, לא מתקדמת, ובעיקר לא בסדר עם עצמי אבל מתחילה לשפר עניינים. נרשמתי חזרה לחד"כ וכבר התחלתי עם הורדת הק"ג העודפים שנותרו, השיער סוף סוף ארך למקום הנכון ואפילו העור מתחיל להתאפס.. לא עוד אפרוריות.. אמבר חוזרת לעצמה ומתחילה להרגיש טוב עם עצמה. לאט לאט.

עוד קצת רגשות אשם ואני בטח אתפוצץ לי עם עצמי, אז גם המון עבודה עצמית חיבוקים וחיוכים מול המראה. רק לחזור לעצמי. לחזור אלינו. 

שתחזור האמונה.. שיחזור לי הקסם...

- שוקלת חזרה ללימודים. אמא הזכירה לי חלומות ישנים (לא בלי הברנש ברקע שצועק שאני כולה בת 23 ועם תואר ראשון אז שיניחו לי כולם.. חמוד) ובינתיים לא נשמע שהכל אפשרי במיוחד בעיקר בגלל שאין לי מושג איפה אהיה עוד שנה וחצי שנתיים, בתקווה בכלל לא להיות פה. שוקלת ברצינות להתחיל תואר שני עם הסמכה בהוראה. וזה בעיקר כי זאת האופציה הכי הגיונית כרגע בהתחשב בעובדה שרציתי חינוך מיוחד. נראה שאם כבר משהו עדיף לעשות פה תואר שני ואת התעודה בחינוך מיוחד לעשות שם. משתעשעת במחשבה..

- הבוקר הוא זה שרץ תוך כדי לבישת מכנסיים לדלת. לא, אני לא יצרתי שום סיטואציה מביכה, גנבתי עוד כמה דק' מתחת לשמיכה עד שהחתולה נבהלה מהקדיחות ונכנסה לי כמעט לתוך הבטן מתחת לפוך. סוף סוף התחברנו לאינטרנט משלנו, מהיום אנחנו לא עוד גנבי אינטרנט עלובים ובעיקר חסרי אינטרנט. סוף סוף אני אוכל לכתוב כמו שצריך וגם לקרוא את כל הבלוגים שהזנחתי כאן.. (כן, אני לגמרי בושה בעצמי). ובכלל אם אני אצליח לגרום לו להחזיר למקום את הסנובורד שלו, יהיה לי אפילו חדר לעבוד בו :).. הממ.. מפנטזת...

עוד כמה ימים החמוצים שהכנו יהיו מוכנים! געגועים לכרוב כבוש ובירה טובה ^_^ הממ ואולי אני אוסיף גם ממולאים... חורף עושה לי געגועים לאוכל רומני טוב (טוב, נו גם המון מחמאות שקיבלתי בסופ"ש עושות לי חשק יתר להכין..)

- מסמנת לעצמי לעבוד על עניין הרגישות מול א-נשים שלא שוות-ים את רגשות האשם והאכילה העצמית שלי.

בהרגשה של תחילת תקופה - המשך יום ושבוע מקסים וקסום במיוחד.

 נ.ב. - רעיונות למתנות מעניינות לוולנטיינ'ס מישהו?