"נו רדי למטה וסעי איתי באוטובוס! זה כולה יהיה חצי שעה!"
"אני לא יכולה, אני חייבת ללמוד למתכונת"
"נווו אבל יש לי סיפור ממש מצחיק לספר לך"
"ספרי לי בטלפון"
"לא רוצה! לא צריך. ביייייי."
-צוחקת- "ביי"

למה לעזאזל צחקתי? אני סתם מרגישה רע עכשיו.

רגע, למה לעזאזל אני מרגישה רע?

איכשהו בזמן האחרון אני רק הולכת ומתוודעת יותר ויותר לנטייה שלי לנסות לרצות אנשים, לספק אותם. השלב הראשון זה להודות בבעיה, הא? אוקיי, אז ממשיכים הלאה: עליי להפסיק עם זה ולהתחשב קצת יותר בעצמי.
הפסיכולוגית אומרת שאני צריכה להקשיב לקול הפנימי שלי.
אין לי פסיכולוגית.
אשתדל להתקדם בצעדים קטנים. היעד הראשון: בפעם הבאה שמישהו מתקשר לבקש ממני משהו שלא נוח לי לעשות, אני אדע לעמוד על שלי. 

שיט, רז מתקשר. מה עושים? 
אני פשוט אסנן.
כל הכבוד לי.

אוקיי אוקיי אוקיי. בפעם הבאה, נשבעתתתת.

או שננסה שיטה אחרת. בואו נשב וניזכר בכל הפעמים שבהן הסכמתי לעשות דברים שאני לא רוצה ונמצא דפוס מסויים של התנהגות ברגעים האלה.
אז אני נזכרת איך לאופיר יש הרגל לבוא אליי לפני מסיבה כדי "להתארגן ביחד" כשבתכלס היא סתם צועקת עליי פקודות ומתעצבנת על למה אני לא מאורגנת בעצמי. "תחליקי לי את השיער" "תאפרי אותי" "נווווו כבר תמצאי לי מה ללבוש!!"
"yes sir yes sir yes sir!!!"
הממ. לא הייתה לי שום בעיה לעשות בשבילה את כל הדברים האלה אבל הייתה לי בעיה רצינית עם היחס שלה אליי. זה תמיד היה ככה למעשה.
המממממ. אולי הבעיה היא לא בי.
היא כן בי כי אני מאפשרת את זה.

אוקיי הלאה. אז אני נותנת לאנשים להתייחס אליי לא יפה. התקדמות! זה לא שיש לי צורך לרצות אנשים, אלא סתם מקרה קלאסי של חוסר עמוד שדרה. יפה. אז מה עושים?

בדיוק כשאני מגיעה לשורש הבעיה נגמרים לי הרעיונות. מה עושים?

~שונאת פוסטים על בעיות נפשיות של אנשים אבל פחח, בשביל זה פתחתי בלוג.~