This is it then...

אתמול בלילה השכבה שלי העלתה מופע סיום י"ב מרגש ומושקע, שאני כמובן לא השתתפתי בו מתוך עיקרון, כיוון שאני נערה אידיאליסטית שמתנגדת ללקיחת חלק בדברים האלה (לא היה לי כוח לבוא לחזרות).

בדרך כלל אני לא אוהבת לבכות ובטח שלא מול אנשים, לכן את רוב המופע ראיתי דרך משקפיים ציניות ודאגתי להעיר הערות כמו "שוב השיר הזה?" או "מתי המנהלת תפסיק להודות לאנשים ותתחיל לברך אותי?". כדי לא להשאיר מקום לבלבול: אני שונאת מופעי סיום. מורים ותלמידים לא יכולים לעשות אחד לשני את המוות במשך 3 שנים ואחר כך לעמוד על הבמה ולהעמיד פנים שזה היה כיף!

With that being said, ארצה לציין ש50% מהבנים בשכבה שלי עלו על הבמה בטייצים ורודים אתמול בלילה ועשו טוורקינג, בזמן המופע, ועל כן אעריץ אותם לנצח.

אני מובכת להודות שלמרות המאמצים האדירים שלי להתנתק רגשית מכל הדביקות הדוחה הזו, גם לי הייתה נקודת שבירה בטקס.
זה היה בסוף מצגת תמונות של השכבה, כששמו תמונה של כמה חבר'ה מהגדנ"ע וכתבו: "גיוס נעים..."
ואז זה הכה בי. כאן דרכנו באמת נפרדות. החברים הכי טובים שלי מתחלקים לשנת שירות, עתודה וגיוס. המסגרת שאיחדה אותנו איננה והדרך היחידה לשמור על קשר היא לשמור על קשר. חבל שאני לא יודעת איך עושים את זה.

הערב כולו היה אפוף אווירת רגש חמוץ-מתוק. מצד אחד כל העצב הזה המפריע לי לשמוח שהלימודים נגמרו ומצד שני כל השמחה הזאת הפריעה לי לשנוא את המצב. ג'יזס תחליטו!

זה באמת מרגיש כמו הסוף.

"בא לי לבכות על שלא אראה אתכם יותר"
"תבכי" :-)