כל יום חדש מביא איתו סערה חדשה של רגשות
לפעמים נדמה לי שאיבדתי את השפיות ולפעמים אני מקווה שזה המצב
לפחות כך אקבל תשובה הגונה למה שקורה לי
הבקרים הם החלק הכי מתסכל ביום, אני תמיד מתעוררת באותה השעה אבל לא תמיד קמה באותה השעה
הם מהווים עבורי את העלייה המתונה והמרגיזה של הרכבת,
היא רק ההתחלה ואני יודעת שההמשך יחמיר
לפעמים האפליקצייה בפלאפון נראית מרגשת יותר מכל מה שמחכה לי מחוץ למיטה
ואז אני מרגישה רגשות אשם על שאני מבזבזת את הזמן
אז אני מחליטה באומץ שהגיעה הזמן לקום מהמיטה
ואני עוברת לטלוויזיה, שם אוכל להעשיר את עולמי הרוחני
בשלב זה הרכבת מתפתלת אבל לא עושה שום דבר מפחיד
אני אוהבת לצפות בטלוויזיה כי כך אני זוכה לחוות רגשות של אנשים אחרים
ואני לא צריכה להתמודד עם שלי
יש תיאוריה פסיכולוגית על אפקט הכריש הנמצא בתנועה מתמדת
שבדומה לו, בני האדם מעסיקים את עצמם באופן בלתי פוסק כדי שלא ייאלצו לעצור ולחשוב
או גרוע מזה, להרגיש
כשאני מסיימת לצפות בכל התכנים החינמיים בVOD אני מבינה שהגיע הזמן לשטוף כלים
זה עניין של חשיבה לטווח הרחוק
לא על מצב הכלים כמובן, על מצב הרוח של אמא שלי
הרכבת עולה עלייה חדה אבל איטית
שטיפת הכלים מרגישה מאומצת, המחשבות שבראש שלי נוצרות נטו כדי לא להשתעמם מהפעולה הבנאלית
אני גאה בעצמי כשאני מסיימת כי עשיתי משהו פרודוקטבי ביותר עם הזמן שלי
כשמגיע הזמן לארוחת צהריים הרכבת מאיצה בירידה
כי זה נורא כיף
ארוחת הצהריים זה החלק הכי יפה ביום
אבל אז אמא ואחות קטנה חוזרות הביתה והשקט היחסי נגמר
הרכבת עושה סלטות באוויר, היא יורדת ועולה ומסתובבת
לאחותי הקטנה נדמה שאת רוב הזמן שלי אני מבלה בלחכות לסיפורים שלה
אז היא דואגת לתגמל אותי, ומופיעה בפתח חדרי יותר פעמים משהייתי רוצה שתופיע
ונראה שהיא משוכנעת שאני מעוניינת בסיפורים האלה באותה מידה שהיא מעוניינת
אז היא יורדת לפרטי פרטים
ואני מגרשת אותה משם בעצבים, תוהה אם הבעיה היא בי
אם אני סגורה מדי ולא מאפשרת
או שאני סתם יורדת על עצמי והיא באמת קרציה
החלק הכי גרוע ביום מגיע כשאחד מהחברים מנסה ליזום פגישה
אני מתפתלת ומתחמקת ומחפשת מקום לקבור את עצמי
כי הדבר היחיד שמפריע לי יותר מהניסיונות שלהם להיפגש איתי, זו העובדה שאני לא רוצה להיפגש
בשלב זה הרכבת סוטה מהמסלול וקורסת
אני מתמלאת שנאה עצמית וכעס ואכזבה ומה לא
בסוף מגיע לילה וכולם הולכים לישון
אני היחידה שערה עד השעות המאוחרות, ולכן זוכה לשקט הזה שייחלתי לו כבר מהבוקר
העשן מהריסות הרכבת עולה באופן שלו ומרגיע
ומאפשר לי לשקם את הבריאות הנפשית שלי
כדור הארץ הוא הגהנום של כוכב אחר
ואולי סתם כל אחד יוצר לעצמי גהנום פרטי משלו
הלוואי שאתגייס כבר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Annabel.Lee