עוד שבוע גיוס ואני אומרת לכולם שאני מוכנה אבל האמת שאין לי שמץ של מושג מה אני עושה, ואני מתנהגת כאילו אני כבר מתה לעוף מהבית כשבפנים אני מתה מפחד. אולי אני לא אוהב את האנשים שם והטירונות היא רק בנות ואני לא סובלת בנות ואומייגאד מקלחות משותפות ואיך אני אמורה לשרוד יותר מיום אחד בלי קולה?
אני לא יודעת מה לשים בתיק. בתיאוריה אני יודעת, בפועל ברור לי שבשנייה שאגיע לשם פתאום אגלה 5 דברים הכרחיים ששכחתי.

שמעתי שבנות משמינות בצבא.

מדכא אותי לחשוב שהחיים המשעממים והמדכאים האלה בבית הם משהו שאתגעגע אליו בהשוואה לחיי הצבא. כאילו אלה יהיו השאיפות שלי?

אני אמפתית בקטע מזוכיסטי כל כך עד שבחיים לא אצליח להרגיש שמחה אמיתית כי בכל פעם שמשהו ישמח אותי אז אזכר באנשים הקרובים האליי שהם נורא לא שמחים ואז אני ארגיש אשמה כי למה שלי יהיה מגיע להיות שמחה ולהם לא ואז מה אם הם הביאו את זה על עצמם.

*לנשום*
פעם קראתי באיזה ספר שייתכן שהמקסימום של אושר שאפשר להרגיש משתנה מבנאדם לבנאדם כי זה עניין גנטי, אז נגיד יהיה אחד שבימים הכי שמחים שלו הוא ירגיש שמחה שמדורגת בסולם כמספר 6 לדוגמא אבל אחד אחר בימים הכי שמחים שלו ירגיש שמחה שמדורגת 9 בסולם אז בעצם יכול להיות שיש לי סף שמחה נורא נמוך ובגלל זה בכל פעם שמשהו ישמח אותי זה יבוא ביחד עם משהו שיעציב אותי והשניים יתקזזו ויתאזנו עד שאגיע לרמת השמחה הכי גבוהה שאני מצליחה להגיע אליה אבל זה אף פעם לא יהיה מספיק.
*לנשום*
לפעמים אני מקווה שאצליח לסגל לעצמי תכונות של פסיכופת ואולי כך אצליח לשבור את מחסום השמחה הזה כי אני אאבד את כל החמלה והרחמים שיש לי כלפי אנשים שאני אוהבת ולמעשה גם לא אוהב אף אחד באמת אלא רק אעמיד פנים ובתכל'ס עדיף.
*להתמרמר*
מעציב אותי שהמשפחה שלי סובלת וכתוצאה מכך אני לנצח אסבול גם כי הסיפוק שלי לעולם לא יהיה שלם כל עוד האנשים סביבי סובלים והלוואי שהייתי מצליחה לפתח את אותה האדישות שאחותי הצליחה לפתח כלפי הסבל של אחרים ובמקביל את אותה הרגישות כלפי הצרכים שלה עצמה או שאולי אצליח לפתח לחילופין רמה מסויימת של טיפשות כדי להיות עיוורת לסבל של אנשים.
*לנשום*

אם הייתה בידיי האפשרות להקריב את החיים שלי למען אושרם של אחרים הייתי עושה את זה מתוך מניעים אנוכיים.