אז היום היה לי יום קשה :(
רבתי עם חברה שלי, ובערך כל היום אף אחד לא דיבר איתי :(
לא חשבתי שזה שאני אריב עם חברה שלי, זה יגרום לי לא לדבר עם אף אחד כל היום.
זה פשוט סיוט ואני מפחדת שאני אגיע למצב שיעשו עליי חרם ואף אחד לא דיבר איתי כמו בכיתה ו.
פשוט הרגשתי היום ממש רע, בייחוד כשאפילו החברות שלי לא דיברו איתי.
אני מרגישה שאני הופכת כל רגע ורגע להיות "נעלמת" ואינלי מצב רוח לדבר הזה.
מה כולה ביקשתי? שידברו איתי? שלא ילעגו עליי מאחורי הגב?
ה"חברות שלי" לא מספרות לי כבר כלום, לא כמו פעם שהיינו מספרות אחת לשנייה הכל.
זה עלוב, אני עלובה.
למה כל פעם מחדש אני מדיעה למצב הנוראי הזה? למה אינלי בכלל ביטחון עצמי?
אנימכריחה את עצמי לחשוב שזה רק בגיל הזה,גיל הטיפש עשרה (כמו שהמבוגרים מכנים),
אבל אולי זה לא ככה? וגם בעתיד אני אהיה ככה?
אני שואלת את עצמי כל כך הרבה שאלות, אני סחוטה מזה.
העייפות הזו.
אני בטוחה שהחברות שלי בכלל לא מבינות מה אני עוברת והן חושבות שהכל כרגיל.
אבל אולי אני מקשה איתן ואני מגזימה עם התגובה שלי.
אני באמת שלא יודעת.
מה שכן, האישיות שלי השתנתה, והפכתי להיות קצת פחות תמימה, כמו שכולה היו מכנים אותי פעם :P
אני כל כך מקנאה באנשים האלו שיש להם ביטחון עצמי, ותמיד הם ב"מרכז", והם מודל להערצה.
מה גם שאף בן גם לא מסתכל עליי, ככה שאינלי ממש מה לעשות עם עצמי.
לפעמים, זה אולי נשמע רע, אבל כן בא לי שהעולם ייחרב.
זה עולם קשה, במיוחד לחלשים, כמוני.
אבל מה אני יכולה לעשות, אני לא אתן לילדים האלה לשבור אותי.
יש לי את המשפחה שלי והיא הדבר הכי חשוב לי, ולא איזה כמה ילדים מעפנים שבכל זאת אני לא אפגוש בעתיד :)
טוב נקווה שהמצב יהיה יותר טוב,ושאני לא אמשיך להיות כל כך סמרטוט :(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
liare545