נערה מתבגרת

אז.. רציתי לספר לכם, הקוראים את הבלוג שלי, חלק מסיפור חיי- קטן אבל עצום.

כשהייתי בבית הספר היסודי עד כיתה ג' הייתה לי מין חבורה כזאת של כמה בנות ותמיד היינו ביחד בהכל, חלקנו הכל ביחד, ותמיד היינו נפגשות ביחד.

הייתי בטוחה שככה זה ימשיך ונמשיך להיות חברות כל כך טובות כמו שנהגנו להיות.

זה לא קרה. בטח כל מי שקרא את הסיפור הזה עד עכשיו חושב שהוא פאתטי ומוזר, הרי סיפור של ילדה בכיתה ג' לא יכול להיות כל כך מתוחכם. אבל לצערי זה היה הרבה יותר נוראי ממה שציפיתי שיהיה.

בסוף כיתה ג', כל החברות שלי באות אליי בהפסקה אחת ואומרות לי ששנה הבאה כולן עוזבות את בית ספר. אחת עוברת לעיר אחרת, השנייה לבית ספר אחר, וכל אחת עם הסיפור שלה.

וכך היה.

חשתי באותו יום צביטה משונה, כי בכל זאת, אין לי ממש חברות ואני לא מתיידדת בקלות.

התחלתי את כיתה ד'.

כבר ביום הראשון ללימודים של כיתה ד', באה אליי ילדה אחת שתמיד הייתה איתי ביכתה ופשוט נדבקה אליי.

היא שכנעה אותי שאני החברה הכי טובה שלה מעכשיו , ושאנחנו תמיד ניהיה ביחד.

הייתי ילדה בכיתה ד', תמימה, ולא ידעתי שאותה ילדה שאמרה לי את זה תוכל להיות כל כך אכזרית אליי בעתיד.

ככל שעבר הזמן, היא התחילה להתייחס אליי הרבה יותר נוראי, עד שהיייתה מגיעה למצבים שהיא מלכלכת עליי עם אחרים מאחורי הגב, ומקללת אותי מול הפנים.

בהפסקות היא כבר לא הייתה איתי ותמיד ברחה למקום אחר.

הייתי מתחננת בפניה שתיהיה איתי בהפסקות כי האמנתי שהיא באמת מעריכה אותי כתור חברה ואוהבת אותי.תמימה הייתי, פשוט תמימה.

היא הייתה ממציאה עלילות, ואומרת לי שכל השכבה שונאת אותי וחושבת שאני הילדה הכי מכוערת בשכבה.

עם בנות אחרות שקצ תהתחברתי איתן בכיתה היא פשוט הסיטה כנגי וגרמה להן לא להיות חברה שלי.

היא כל הזמן הייתה משקרת לי, ואני סלחתי לה כל פעם מחדש כי לא רציתי להישאר לבד.

אני זוכרת שבימים בכיתה ו', הייתי בוכה שאני כבר רוצה שהזמן יעבור, ושאני כבר לא יהיה בבית ספר הנוראי הזה.

האנשים היחידים שעזרו לי במצב הזה היו המשפחה שלי, שאני עד היום צריכה להודות להם על התמיכה הזאת.

אני חושבת על זה עכשיו, 4 שנים אחרי הדיכאון הזה, ואני אומרת לעצמי שאם הייתי ממשיכה עם אותה ילדה לאותו תיכון, לא הייתי מוצאת את עצמי, וקרוב לוודאי שהייתי בדיכאון.

רציתי לכתוב את זה פה בבלוג, כי דבר ראשון זה סיפור חיים שלי שאני חושבת שכדאי שאנשים יראו אותו, ויבינו ממנו שיש אנשים מסויימים שיכולים לעולל לנו את הדבר הכי נוראי בעולם, ונחשוב שמשהו רע בנו. יש אנשים כאלה בעולם שמסוגלים להיות אכזריים, מניסיון.

רשמתי את הפוסט הזה גם כי לפני כמה ימים מצאתי את היומן שרשמתי בכיתה ו', וסיפרתי בו על החיים שלי.

כשקראתי את מה שכתבתי הייתי פשוט בשוק על הדיכאון שהיה לי. לא זכרתי שהייתי כל כך עצובה, ולא חשבתי שילדה בכיתה ו' יכולה להרגיש כאלה דברים. זה פשוט היכה בי מחדש ואפילו הזלתי דמעה.

מקווה שהתחברתם אל הפוסט שלי, לילה טוב.