נערה מתבגרת

טוב אז סוף סוף באמת יש לי זמן לכתוב בבלוג הזה.

אני מרגישה ששנים לא כתבתי פה, למרות שכתבתי פה לפני שבוע, אבל אף פעם לא יצא לי שההפרש בין ימי הכתיבה יהיה כל כך גדול :)

בכל זאת,היום שי לי שבוע ריק בלי מבחנים, ואני פנויה לכל דבר אפשרי.

מחר, יש לי סיור לל אביב אז אני לא ממש דואגת לשיערי הבית (יאיאיא).

אני פשוט מטורפת על השבועות החופשיים האלה שאני אשכרה מוצאת את עצמי יושבת ולא יודעת מה לעשות.

איזה באסוש שמתחיל להתחמם, דווקא אהבתי את הקור הזה, ואת הגשם, וגם סוף סוף הייתה לי סיבה לשים את המעיל שלי, שחיכיתי מהקיץ לשים אותו.

אני אוהבת את החורף, לשבת בבית, על הכיסא בחדר, לעשות שיעורים ולשמוע את רעש הגשם עם הברקים והרעמים, להיות מכוסה בסווצ'ר, ולשתות משהו חם.

חורף בשבילי זה פשוט תענוג, אבל רק כשאני בבית.

אמ.. רציתי לכתוב על זה לפני הרבה זמן כי זה סוג של תחביב שלי שלא ממש היה לי זמן לכתוב עליו.

אני אוהבת באמת לכתוב, אבל אני כותבת קצר יחסית, לא יותר מכמה עמודים בודדים.

אז.. רציתי לכתוב פה איזה משהו שכתבתי כי רציתי גם לדעת מה דעתכם,אז אשמח אם תגידו לי.

הרגשתי משהו שמלטף אותי, וקמתי בבהלה.

לא הבנתי מה זה היה, אבל תיארתי לעצמי שזו אמא שלי,

אבל היא לא הייתה שם.

הלכתי לחדר אמבטיה כדי לשטוף את הפנים מהזיעה שפקדה אותי.

הסתכלתי על עצמי במראה, וראיתי את עצמי, ילדה קצת שמנמונת, לחיים ורודות, ופנים מאוד עגלגלות.

לא הייתי מגדירה את עצמי כתור מי שהיא יפה,למרות שהרבה אנשים אומרים לי את זה.

הסתכלתי על עצימ שנית, ופתאום ראיתי משהו מוזר במראה.

טיפות, אלו היו טיפות, אבל הן לא יתייבשו על המראה, כאילו מישהו היה פה עכשיו והשפריץ עליה.

זה היה קמת מבחיל, אז רצתי מהר למיטתי.

התכרבלתי בשמיכתי, והרגשתי את האוייר הקר החודר דרך החלון.

פתאום שמעתי את רעש מוזר כזה, כמו של קומקום חשמלי שעובד.

נלחצתי, והתכסתי עד מעל לראש עם שמיכתי.

אני לא יודעת מה לעשות, ללכת לבדוק מה זה, או שעדיף להישאר במיטה ולנסות להירדם.

רציתי להישאר במיטה, אבל לא יכולתי.

קיללתי את עצמי והתעצבנתי על עצמי שאני אדם כל כך סקרן שחייב לדעת הכל.

אז הלכתי.

ולא.

חזרתי.

טוב אז נראה לי שרציני חשבתם שהסיפור היה ממש מטומטם, אבל ניסיתי למצוא סוף טוב ופשוט לא מצאתי,אז פשוט השארתי אותו כמו שהוא.

אני באמת לא יודעת איך לסיים סיפורים, אף גם לא ידעתי.

לדעתי, סגירת הסיפור היא הדבר הכי קשה בסיפור, כי בדרך כלל הזיכרון שנשאר לנו מהסיפור הוא הסוף.

נראלי שהפוסט הזה יצא לי הפוסט הכי ארוך שאי פעם הצלחתי לכתוב, כנראה אני באווירת כתיבה היום :)

אז, שיהיה לכל הקוראים ערב טוב:)