נערה מתבגרת

טוב אז ככה... אני אספר לכם מה עבר עליי בשבוע הזה, כי זה לא נורמלי פשוט.

יום רביעי היה לי טיול לתל אביב, הייתה לנו פעילות על צדק חברתי, וטיילנו בדרום תל אביב ובצפון תל אביב.

זה כמו יום ולילה.

הכל כל כך שונה אחד מהשני, ומה שהכי מוזר שיש הבדל כל כך קיצוני באותה העיר.

עניים ועשירים.

שחורים ולבנים.

ועוד כל כך הרבה הבדלים, שאם אני אזכר בהם אני אכתוב.

עבר יום, יום חמישי, וזה היה בעצם היום הראשון שבו שמעתי אזעקה אמיתית, ולאחר מכן בום רציני שכל אחד שהיה באיזור יכל לשמוע אותו.

אני פשוט נכנסתי ללחץ מטורף, ולא האמנתי שוואלה באמת הרקטה תגיע למקום כל כך רחוק.

זה היה ממש שוק טוטאלי, וכל היום, פשוט כל היום אני רעדתי ולא יכולתי לעשות שום דבר.

עברו הימים, וכל יום אותה שגרה, לפחות רקטה ביום נופלת וכרגיל פחד מאיים, רק שככל שעוברים הימים הפחד נשה ליותר קטן.

עד אתמול, שפגע בבניין לצערי הרב.

זה היה נוראי, לא האמנתי שהטיל באמת יפגע בבניין, נוראי.

למזלנו, לא קרה שום דבר, אך הפחד הפך לבאמת פחד.

הפסקת אש כנראה ולא תיהיה, וכנראה גם שהפיגועים יימשכו לפי מה שקרה לפני דקות מספר.

מתפללים שהמצב יתחיל להיות יותר מעורר פנים, ונוכל לצאת מהבית בבטחה.

המצב קשה, אבל עם כל זה צריך להמשיך בשגרה ולא לתת להם להרוס אותנו נפשית,.

לתושבי הדרום, ולאחרונה גם תושבי המרכז אני גאה בכם.

תמשיכו לשרוד, ולחייך כי לא ניתן להם להביס אותנו.