בראש שלי הכול נשמע יותר טוב

אני חושבת שהגיע הזמן להרים ידיים. הגיע הזמן לוותר. 

לא זכור לי מתי הפכתי כזאת, תבוסתנית. מהמורה קלה בדרך ואני מתפרקת לחתיכות. הדרך הקלה תמיד הייתה ותמיד תהיה לברוח. לברוח מהצרות, לברוח מאחריות, לברוח מהעולם שבחוץ. להסתגר בחדר עם האוזניות, לסגור את עצמי בפני אחרים, להתנתק מהסביבה. לומר לעצמך שהחיים דורשים ממך יותר מידי, מעבר ליכולות שלך ושזה לא פייר שכל בעיות העולם מתנקזות לכיוון אחד. הכיוון שלך. 

אבל כמובן שאת מגזימה ואת מסרבת להכיר בעובדות; את בסך הכול עוד נערה מתבגרת שהופכת הכול לגדול ומשמעותי הרבה יותר ממה שהוא. 

אז יש לך עוד כמה מבחנים המחצית, אז הבחור ששמת עליו עין לא מקדיש לך יותר מידי תשומת לב, אז אמא נוזפת פה ושם. אז מה? 

אז מתפרקים? אז אומרים מאסתי בחיי, העולם יסתובב גם בלי שאתהלך על הארץ? לא. ואם אין לך מספיק מוטיבציה בשביל לאסוף את עצמך למען העתיד שלך, שמבחינתך הוא אבוד מראש, תאספי את עצמך בכדי להתנקם ביקום. תראי למי שסלל את מסלול החיים שלך שאת יכולה להמשיך ללכת לא משנה כמה מכשולים ניצבים מולך. תתקדמי הלאה ואולי תגלי שיש טעם לחיים כאן, ושהיית עסוקה בלמרר על מר גורלך עד שלא שמת לב שאת הגורל שלך את מסוגלת לשנות בעצמך.