אקזוטיקה לעניות

15:58

יצאתי מהמיטה.אני ערה כבר 3 שעות.

רציתי ללכת לאמבטיה ולהסתכל על הפצעים שלי.לראות כמה הם חמורים.רציתי לעשות את זה שוב.אבל לא.

רציתי לחזור לגיל שבו לא היה אכפת לי מה אחרים יגידו על זה.שהדכאון היה כל כך עמוק,כשזה היה הפתרון היחיד.רציתי לחתוך עמוק מספיק בכדי שישארו צלקות.אף פעם לא נשארות לי צלקות,תמיד קינאתי בחברים שלי,עם הצלקות הענקיות.

רציתי לברוח מהכל,אבל אין לי נתיב בריחה.אני תקועה בבית,עם עצמי,הכאבים,הפחדים,הרצון להעלם.ולרצות.לרצות את כל מי שמסביבי,להראות שאני עדיין חזקה ועדיין יכולה להתמודד עם הכל,אבל אני לא.

להעלים את כל סכיני הגילוח מהבית?שוב הגעתי לרמה הזו?

אתמול כשישבנו בחדר,רק המבט שלך נסך בי כזה בטחון.הייתי מסוגלת להשאר שם לנצח.לא לזוז מהשטיח,לשכב שם כל היום,להדליק עוד סיגריה ועוד סיגריה,לקום להכין לי תה,לחזור לאותה הנקודה על השטיח.רק רציתי שתחבק אותי.כל הזמן.אבל גם העיניים הדואגות שלך הספיקו לי.

שום זמן איתך הוא לא מספיק.

בכל פעם שאני נהיית כלכך אינטנסיבית אני פוחדת שתברח.אני פוחדת שכולם יברחו.ואשאר לבד.זה,כמובן,הפחד הכי גדול שלי.

כמה רגש יכול להתפתח לאדם אחד,בזמן כלכך קצר.כמה זה מפחיד אותי.

החיים מפחידים אותי.אז אני רוצה למות.