נזכרת איך פעם הדבר האהוב עלייך בעולם היה לשכב במיטה שלך,בבית שלך,ליד האישה שבחרה להיות האמא שלך ולקרוא ספר.להבלע בעולם שהוא לא שלך ולחלום שיש לך חיים אחרים.
זכית בכל כך הרבה אהבה.כזאת שאי אפשר למדוד או להחליף.זכרונות שלא יימחקו לעולם.
ואז כשבא האדם שמוכן לאהוב אותך לפחות כמו שאת אוהבת אותו את מפחדת.כל הגוף שלך רועד כשאת מדברת איתו.
מהפחד שיעזוב אותך.
ואז הוא עוזב.
ואז את אומרת לעצמך שלעולם לא תתמסרי כך שוב,אבל יודעת שאת משקרת לעצמך.
והנה,המעגל מתחיל שוב.אותו הדבר בדיוק.הפעם הראשונה שאתם מדברים ואת אומרת לעצמך-הנה,הוא שונה.הוא לא כמו כולם.
אבל אף אחד לא יוכל להכיל אותך אף פעם.ואת לא תשתני.
ואת רגעי האהבה המטורפים האלה,בראש שלך,בלב שלך,בזכרונות מעומעמים
אף אחד לא יוכל לקחת לך.
אך גם את הכאבים,השריטות,השגעון,הבכי בלילה,החתכים,הרצון להעלם,ההרגשה שאת שקופה
אף אחד לא יוכל לקחת לך.
הרגעים האלה הם מה שהופכים אותך למי שאת.
המלאה,הרגישה,הנתלת,הנקשרת,השבורה,האדם החזק ביותר שאת מכירה.
אף אחד לא יקח לך אותך.
ואת זה,את צריכה לזכור לכל אורך הדרך.
המדינה יכולה לקחת לך את החופש הפיזי שלך,את הכסף,הרכוש,הבית..
אבל לא את החופש הפנימי שלך,את הכשרון,תעצומות הנפש האינסופיות,אותך.
יש לך אותך.
ויש לי אותי,יש לי אותי לאהוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
