אקזוטיקה לעניות

יושבת על הספה עם דמעות בעיניים,קוראת דברים כה יפים ונכונים שאביעד כתב לי.כמו כל הדברים שיוצאים לו מהפה.

איך לפני שנה,בתאריך הזה קניתי כרטיס לברלין,מתנה ליום הולדת 22,המתנה הכי טובה שיכלתי לתת לעצמי.

איך קמתי בבוקר,לבד,הלכתי למחשב,לבד,בחרתי תערוכות שאראה באותו יום,לבד,יצאתי החוצה,לבד,עליתי לרכבת עם מצלמה ביד ואזניות עם מוזיקה שעטפה אותי,לבד ובחיים לא הייתי כלכך מאושרת.

עברה כמעט שנה מאז שראיתי את הרחובות הכלכך אהובים עליי,מאז שנסעתי ברכבת עם הרעש הנעים הזה,שנתן לי שקט.

עברה כמעט שנה מאז שהלכתי לאיבוד ברחובות אבל הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בבית שלי.כאילו שאם הייתי עוצמת את העיניים הייתי מייד מבינה איפה אני ולאן אני הולכת עכשיו.

עוד חודשיים יש לי יום הולדת,בשנה שעברה התמוטטתי עם אדם אהוב,כי חשבתי על החזרה לארץ.ואז הוא הרגיע אותי בחיבוק הבוטח שלו,וקמנו והזמנו אוכל הודי.ובעלו של חבר שלי שר לי שיר ליום הולדת.והאדם האהוב הביא לי מתנה,ספר על ברלין בלומוגרפיה.וכתב לי יום הולדת שמח,בעברית!

זה בסדר,לא הייתי מוותרת על השנה הזו לעולם.

מצאתי בה עבודה שאני אוהבת,יש לי דירה שהיא בעצם בית,התקבלתי ללימודים,והכי חשוב מצאתי שני אנשים שהם כל עולמי-אנשים שבלעדיהם בכלל לא הייתי יוצאת מהבית ואינספור רגעים מאושרים ועצובים ומלאים ברגש ופליאה לא היו קורים בלעדיהם.

אז אם זה היה לבחור-שנה בברלין או להכיר אותם-הייתי בוחרת להכיר אותם.עם כל הכאב,הבכי,הבדידות,החובות,העובדה שאני תקועה בארץ..לא הייתי מוותרת עליהם לעולם.

אני יודעת שגם אם הכי אבכה ביום ההולדת הזה,שזה כנראה מה שיקרה ,לפחות אדע ששוב אני מוקפת באדם אהוב כל כך-הפעם אפילו בשניים.

ושנה הבאה תהיה טובה יותר.

לעוד חמש שנים בברלין

אור