אקזוטיקה לעניות

שאני חוזרת אחורה.

בעצם,רציתי לומר שאני עד כדי כך מפחדת לאבד אותך,שאני בוחנת עד כמה תשאר

רציתי לומר,שאני עד כדי כך אוהבת אותך

שאני משותקת מפחד

שאתמול,כשעמדתי לבכות היה לי גוש בגרון,והוא כלכך כאב והפך אותי למפלצת.

היה לי גוש בגרון,כי היית שמח כלכך ורציתי להיות שם איתך אבל לא הייתי מסוגלת.

כי הרגשתי לבד,מוקפת בכל האנשים שאני הכי אוהבת אבל בלתי נראת.זו רק ההרגשה,

אני יודעת שראיתם אותי.

רציתי שכולם ילכו משם ולרוץ לחבק אותך ושלא תעזוב אותי לעולם.

רציתי שתגיד לי,שלא תעזוב אותי לעולם.

אפילו שאני יודעת שאי אפשר להבטיח דברים כאלה.

אבל הייתי מאמינה לך ואולי זה היה מרגיש אמיתי והייתי נרגעת לכמה דקות.

או שהייתי פורצת בבכי.

אני על סף התמוטטות,נופלת לדקות קצרות,לא מרשה לעצמי להתפרק באמת.

עכשיו אני שוב יושבת בבית על הספה שלי,בוכה וכותבת לך.

אני שוב יושבת על הספה בבית,מריצה את כל הרגעים שישבת מולי ולידי.

את כל הרגעים בהם חיבקת אותי,כל הרגעים בהם אמרת מילים יפות שניפצו לי את הלב

לחתיכות קטנטנות וגרמו לי לרצות ללכת ממך.

במיוחד הרגע ההוא שאמרת לי שאני יהלום.הלוואי והייתי יכולה לעצור את הרגע ההוא ולחיות בתוכו לנצח.

רציתי לומר,שאני כלכך פוחדת לפגוע בך

ואני כלכך שונאת את עצמי כעת.

ואוהבת אותך.