אקזוטיקה לעניות

הייתי רוצה לומר לך הכל

להודות שאני אוהבת יותר מדי להודות שאני מעיקה בכוונה,בכדי לבדוק מתי יעזבו אותי.כי שריטות ישנות לא נעלמות אף פעם.ואיך אני בכל זאת נשברת כמו הדבר הכי עדין,בשנייה,כשאני מחליטה להפסיק ומבינה שאני בעצם לגמרי לבד.

איך המוות משפיע בכל שנייה בזמן,שלא משנה שאני מתפקדת וחיה כמו שצריך בערך,יש בי געגוע שלא נגמר וקורע אותי מבפנים.אחת לכמה ימים יורדות לי כמה דמעות.אבל אני לא נותנת לזה להמשיך יותר מזה.

פוחדת שאם אתן לעצמי אחליט להצטרף אליהם,אהוביי שלא איתנו עוד.

איך אני מרגישה אשמה על כל דבר רע שקורה מסביבי,כי אני בטוחה שאני מביאה צרות לכל מקום אליו אני הולכת,אפילו שהאנשים שסובבים אותי בטוחים שזה בדיוק ההפך..

איך אני צריכה שיחבקו אותי כל הזמן,ואיך שלפעמים חיבוק או כל מגע הכי קטן יכול לגרום לי להתרגש עד דמעות,אפילו בכי תלוי באיזה מצב אני.

יש לי יותר מדי שליטה עצמית.

ובגלל שאני לא אומרת הכל,לפעמים אפילו לא לעצמי אני מתמוטטת אחת לכמה חודשים.

משתגעת מגעגועים.

כמה מנוונת בלעדיך וכמה מסוכן.