יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

הנה אני יושבת על ספסל האוטובוס,

לבד.

קר לי ורטוב.

אני רטובה עד לשד עצמותי,

והנה אני - יושבת על ספסל האוטובוס - לבד.

אני מרגישה שלמרות שהבהרתי לך שאני בדיכאון,

ואחרי השיחה שהיינו,

שלשעה - שעתיים, הרגשתי קרובה אלייך מתמיד,

לא אכפת לך ממני בשיט.

כי הנה אני יושבת על ספסל האוטובוס,

לבד.

אני יודעת עד כמה קשה לך עכשיו,

ואיך את מרגישה שאת שונאת אותה,

ואיך את חושבת שהיא הרסה לך את החיים.

אני מבינה, או לפחות מנסה להבין.

אבל זה לא מרגיש לי הדדי.

כי אני רק פתחתי בפנייך עוד קצת מעצמי,

והנה שוב נעלמת לי, ממש כמו בפעם הקודמת.

והנה אני יושבת על ספסל האוטובוס,

לבד.

את יודעת כמה פעמים בכיתי היום?

את יודעת כמה פעמים מהן היו בגללך?

או יותר חשוב, את בכלל רוצה לדעת?

אני לא חושבת שהבנת מה המצב שלי.

אני בוכה מהכל,

ואת יודעת כמה פעמים ביום אני חושבת על מה שאז הזכרתי?

הרבה יותר מידיי.

אבל הנה אני יושבת על ספסל האוטובוס,

לבד.

כל הנסיעה רציתי שתעיפי אלי מבט, 

תיראי את העצב והייסורים על פניי, ותשאלי אותי מה קרה,

וכשאני יענה לך בקול ספק-כועס, ספק-עצוב "הכל בסדר, אני סתם עייפה."

את תדעי שמשהו קורה.

והנה, למרות כל מה שעובר עליי, וכמה פעמים שהסברתי לך שבמצבי - כל דבר קטן פוגע.

הנה אני מבקשת ממך להכנס, כדי שאני יוכל לשבת לידך,

ואת עונה "לא, תשבי כאן לפני, אני רוצה לשבת לבד."

ואז כל הנסיעה אני בוכה בדממה, עם דמעותי המלוחות, ושומעת את שתיכן מפטפטות.

הנה אני יושבת על ספסל האוטובוס,

לבד.

דמעות מלוחות מכסות את פניי,

ואני בוכה בדממה,

ואני מביטה אחורה, מקווה שאת רק תראי בחטף את פניי,

ואת רואה - 

וחוזרת לדבר איתה.