יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

לשבת על מדרגות במועדון צפוף.

מול הבמה.

להשתדל להביט מעבר לכתפו של אדם שיושב בנוחות בכיסאו.

ולראות אותה.

שרה שיר שאיני מבינה את מילותיו.

לבד. או ככה זה נראה.

כל הבמה סביבה חשוכה.

ועליה יש אורות במה בצבע כתום.

מביטה בה.

היא עולם ומלואו.

שרה שיר בקול שלעולם לא אצליח לשיר.

עם קולה העמוק ובו בזמן הצרוד.

והמוח נודד לחלום רחוק.

ולזכרון, של משהו שהיה ואינו.

ילדה, בכיתה ג'.

עומדת על במה.

מאחוריה, שלושים ילדים רוקדים.

לפניה, חמש מאות הורים גאים ואחים.

והיא, במרכז הבמה, שרה סולו, במופע סיום שהוא לא שלה.

ועל פניה, אורות במה בצבע כתום.

והיא נזכרת מה היא חלמה.

לעמוד על במה.

עם קהל לפניה.

ופשוט לשיר.

היא חוזרת להווה.

צופה בהופעה הטובה ביורת שראתה בחייה.

שומעת את הזמרת  המדהימה הזאת.

נהנית מכל רגע ורגע.

רוצה להיות היא לדקה או שתיים.

לדעת שממול.

על המדרגות במועדון הצפוף,

מעבר לכתפו של דם שיושב בנוחות בכיסאו.

ישנה ילדה.

קטנה הרבה יותר מכל הצופים.

שברגע זה, כל מה שהיא רוצה להיות.

זה היא.

אחרי הופעה מדהימה במועדון ה"זאפה" הרצלייה.

המופיעה - ריף כהן, הפרפורמרית הכי טובה שראיתי בחיי.

הצליחה להזכיר לי חוייה מהילדות, ואת מה שרציתי להיות כשאהיה גדולה, עד שהבנתי שבשביל זה, אני צריכה לדעת הרבה מעבר לשיר.

ולמי יש דיסק של ריף ולכם אין? למי? לי! כל מה שאני צריכה עכשיו זה מכשיר לשמוע בו את הדיסק.....