יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

יום אחד את תביני סוף סוף,

שיש בך משהו מיוחד.

זה נשמע יומרני ואולי אפילו סנובי.

אבל אסור לך להתכחש לזה,

או לנסות לשכוח מזה,

או להתעלם.

את חייבת להמשיך להאמין בזה.

גם אם זה לא נכון.

ממש עכשיו את חייבת לזכור את זה,

ולא לשכוח.

כי אם תשכחי - מה יפריד ביניך לבין כולן,

כל ילדה בת שלוש עשרה ששרויה בדיכאון,

אבל אל תשכחי - 

יש בך משהו מיוחד.

אל תנסי להצחיק אותם בבדיחות,

החיים שלך זה לא צחוק.

את חייבת להמשיך להיות מי שאת.

כזאתי את, אין שום דבר אחר.

יש בך משהו מיוחד.

את לא כמו אחרות בגילך,

אם היו יודעים מה עובר לך בראש היו יודעים את זה.

את חושבת המון.

יותר מידי.

אבל מה לעשות, את חייבת.

את לעולם לא תוכלי להיות את עצמך.

לא כאן, לא ליד היקרים לך, ולא בשום מקום אחר.

גם בחשיפת הלב הכי כנה שלך, את תזייפי את עצמך.

את לא יכולה אחרת, זאת לא אשמתך.

את מפחדת מהם, מכולם.

אם תראי להם את עצמך,

האם הם ישארו לצידך?

ישנו בחום לצידך בקור בליבך,

ובמרחבים האינסופיים של מוחך?

לחשוב זה כמו לרחף.

את מוקפת בדבר שאת יודעת שהוא שם,

אך אינך רואה אותו.

הוא מחזיק אותך,

אך יכול לזנוח אותך ברגע,

ואת תפלי לתוך תהום שאינו נגמר של סבל וחרטה.

הדבר הטוב ביותר זה הרגעים איתן,

עם החלומות שלך.

מחשבות שאינן נגמרות על דברים שיהיו.

הנה דבר מיוחד בך,

את יודעת שהם יהיו.

זה לא יכול להיות אחרת.

זה חייב לקרות, אחרת-

בשביל את עוברת את כל זה?

אנשים לעולם לא יוכלו להבין אותך מסיבה מאד פשוטה:

הם תמיד ינסו לנתח אותך.

הם לעולם לא יוכלו להניח לעובדה שזה פשוט קורה,

הם ירצו לדעת למה.

ואיך תעני על זה,

כשאת לא יודעת את התשובה?

את כמו ציפור קטנה,

שנירדפת על ידי אויב שאינו נראה.

את מתחבאת בשיח קוצים,

הוא מכאיב לך,

אך זו הדרך היחידה להישאר בחיים.

אל תנסי להיות מישהי שאת לא.

יום אחד את תביני סוף סוף,

שיש בך משהו מיוחד.