איך זה קרה דווקא אתמול?
אני לא יודעת.
איך שכל אתמול דיברת איתן,
סיפרת להן על פרוייקט הפרפר,
והן עשו את מה שאמרת.
בזכותך יש להן עכשיו את ברונו וירין.
את רוצה לעשות את זה הרבה זמן...
עוצרת את עצמך כל פעם בדקה התישעים.
אפילו היא לא חשבה שזה עד כדי כך רציני,
אני חושבת....
למרות כל הפעמים שזה קרה בהן,
זה תמיד רציני להחריד,
אבל את אף פעם לא עושה את זה באמת...
את חושבת על ההשלכות.
אני רוצה רק פעם אחת, רק לנסות.
והילדה הזאת, ששמעה שאת בדיכאון והתחילה לצחוק,
לפגוע בך ולהשפיל.
לומר לך שאין שום סיכוי שהצרות שלך אמיתיות,
לומר לך שאת לא מעניינת אף אחד...
ומה את אמרת לה?
שאלתי אותה "ואם מחר יהיו לי צלקות על הידיים,
הבדיחה שלך עדיין תהיה מצחיקה?"
המון ילדים שדיברת איתם תוך כדי ההתקף הזה אמרו לך די...
אבל אף אחד מהם לא האמין שזה אמיתי.
אף אחד מהם לא האמין שילדה שרוצה את זה כל כך,
תחשוב על ההשלחות.
ואז היא אמרה לך.
איך זה התחיל, הקשר ביניכן?
באחד התקפי השנאה העצמית שלי, היא אמרה לי שאני יפה.
והיא לא הפסיקה מאז.
כשסיפרת לה מה את רוצה לעשות,
היא התחילה להסביר לך שאסור לך,
והיא אמרה שהיא לא שם כדי לעצור אותך,
ושהיא רוצה שאת תקשיבי לה.
רציתי להקשיב לה.
אסור לי.
זה מה שהיא אמרה,
כמה פעמים, אבל הרצון לא הפסיק.
את ציירת על היד קו בעיפרון,
זה כאב לך, את ניסית למצוא תחליף.
היא המשיכה לומר שאסור,
עד שאמא שלך כבר הגיעה הבייתה.
ואת רצית לומר לה-
"תודה, רק בזכותך....
מחר בבוקר לא יהיו לי צלקות על הידיים."
*עריכה*
אז למי שממש לא הבין רציתי לחתוך.
ואני עדיין רוצה.
*עריכה מס' 2*
אני חרטתי הרגע. אולי זה לא לחתוך, אבל זה מגיע לי. ואני אוהבת את זה.
*עריכה מס' 3*
כשחרטתי אמרתי לעצמי שזה רק פעם אחת, פעם אחת והכל יעבור. אבל מה לעשות, אני לא יכולה לחכות למחר בבוקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
