יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

לקחת את העט החד ללא הדיו מן השידה,

להחזיק אותו בידך, לדעתם שמכאן אין כבר דרך חזרה.

איך את הפכת להיות כזאת?

לפני חצי שנה - את אפילו לא היית חושבת על זה!

את מקרבת אותו לעור הזרוע.

מצמידה וחורטת.

את לא חותכת, את בסדר.

לא את לא. תעצרי עכשיו.

הכאב נעים כל כך.

הוא טוב ומרגיע.

מה עובר עלייך?

רק פעם אחת, רק פעם אחת וזהו.

ואחרי זה את לא תצטרכי לעשות את זה שוב.

לא את לא, את יודעת את זה.

זהו נגמר. חבל, זה היה כל כך נעים.

למה שלא תעשי את זה שוב?

אל תעשי את זה שוב, השתגעת?

זה מתחיל להתנפח, לכאוב באמת.

איזו הרגשה טובה.

את פשוט חולת נפש.

להעביר את האצבעות הקפואות על סימנים שזה השאיר.

ההרגשה הכי מדהימה בעולם.

את יודעת את זה ואת ממשיכה. את כבר השלמת עם זה שאת השתגעת.

כשאמרת שאת רוצה לעשות את זה, הם לא האמינו.

מה הם יגידו עכשיו?

שאת משוגעת. ושתפסיקי.

טוב זהו. תשע סימנים,

ועוד אחד שעוד מעט יתחיל להתנפח, זה מספיק.

אוקיי זהו נכון? את לא תעשי את זה שוב יותר אף פעם נכון?

עד מחר...