יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

... זה מה שאת רואה  על היד של אח שלך הקטנטן (לא באמת, הם היו אדומים)

והלב שלך מחסיר פעימה.

מי? מה? איפה? למה?

זה שאלות שהוא יצטרך לענות לך עליהן.

הוא בא הבייתה בוכה מההסעה מבית הספר,

אמא שואלת מה קרה...

תודה לאל הוא לא מפחד לענות ואומר:

"** הצליף בי!"

"למה?"

"סתם לכיף"

סתם לכיף.

הרבה פעמים שמעתי (בזכות הצהרון של אמא שלי)

שיש ילדים בהסעה שלו שמרביצים להם, או מתעללים בהם.

סתם לכיף.

אבל זה אף פעם לא קרה לאחי.

אחי הקטן.

כנרה שיש ילדים שזה הכיף שלהם (תשבעי!)

לראות ילדים אחרים סובלים.

ומ** הייתי יכולה לצפות שהוא יעשה את זה למישהו,

הוא תמיד היה ילד אלים בגנון,

אבל לא לאחי הקטן.

הוא תמיד מתחנן לבוא לאחי,

לשחק איתו,

להיות אצלנו...

איך פתאום הוא מכה אותו?

אז אני יודעת שלא הרבה הורים קוראים את הבלוג הזה

(לא הרבה = אף אחד)

אבל בבקשה, ובזה אני פונה לכולם:

הורים, אחים, דודים, כולם...

שימו לב מה קורה לילד שלכם.

בין אם הוא הקורבן או המכה,

לא כולם כמו אחי,

לא כולם מספרים...