יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

יש לי מחסום כתיבה. בעצם, לא בדיוק.

אין לי אירועים יוצאי דופן לכתוב עליהם, וגם אלה שכן קיימים (חברה הכי טובה שנועלת את עצמה בוכה  לשעתיים בחדר בטיול שנתי וכשהיא פותחת יש לה צלקות על היד) לא נראים לי מספיק חשובים/ מרתקים לכתוב עליהם.

את העיצוב של הבלוג שיניתי כבר 4 פעמים בשבוע הזה. 4! זה מלא, ואני ממש לא יודעת  למה עשיתי את זה, אני רוצה למצא את העיצוב שיגרום לי להרגיש שהוא יכול לייצג כל זמן וכל מצב שאהיה בו. 

כתבתי 5 פוסטים. פרסמתי 2. מחקתי את שניהם אחרי חצי שעה. 

מסיבה אחת, שניהם היו משעממים, כמו הפוסט הזה, אבל הוא יהיה מעניין בהמשך, נשבעת.

אני כבר לא הפרפרית המזוייפת. עכשיו אני פו הקטנה. פו הקטנה היא בעצם פו הדב, רק פחות טובה.

אני מקשרת את עצמי לפו הדב מסיבה מאד פשוטה - זה הספר הכי חכם שנכתב. לצידו עומדים אליס בארץ הפלאות והנסיך הקטן.

אני פו הקטנה כי ככה. אין שום סיבה. כי אני פו, רק בפחות טובה.

יער מאה העצים

פו הקטנה יצאה לטייל ביער מאה העצים שנמצא ביער הירוק.

היא עברה לצד בתיהם של ארנב, חזרזיר, ואפילו איה.

"איפה אתה?" היא שאלה את עצמה,

"איפה העץ ההוא, העץ שאליו אגיע והכל יהיה בסדר?"

היא ראתה עץ רחוק, בקצה הגיבעה.

"זה הוא" אמרה לעצמה. "זה הוא העץ אותו חיפשתי!"

היא השקיעה את כל כחותיה בעליית הגבעה התלולה.

גם כשהרגישה שהיא עומדת להתמוטט, המשיכה,  בידיעה שבקצה הגיבעה התלולה,

ישנו העץ הנכסף.

העת שכשתגיעה אליו, יתמוגגו כל צרותיה, וכל קשייה יהיו לצחוק.

מטר או שניים מקצה הגיבעה, הבחינה בזה לפתע - 

העץ אליו ניסתה להגיע, אינו היה שונה משאר העצים.

פעם, פעמיים, שלוש, עשר  ( ! ) פעמים חזר הדבר.

נפלה ארצה פו הקטנה וקראה בבכי:

" כל עץ, כולם! הם אותו הדבר.

האין קץ לסבל שאעבור, בדרכי אל העץ האחד?

ואיך אמצא עץ אחד ומיוחד, ביער עם מאה עצים ויותר?

ומה בכלל יקרה כשאמצא את עצי, האם שווה הוא את הסבל הזה?

ואולי כשאמצא, הכל ישכח?

והאם זה מה שאני רוצה? לשכוח את כל עמלי?

ואולי כשאשכח, לא ארצה זאת יותר?

ואולי פשוט עדיף שאוותר?"

 זמן רב בכתה כך פו הקטנה,

ומרוב בכי פשוט נרדמה.

ובחלום, הו בחלום,

לא הייתה צריכה כלל שום עץ.

ואף על פי שזה נשמע קצת נורא,

מחלום זה היא עד היום לא התעוררה...

 זה יצא מטומטם, אני יודעת. לא נורא. עדיף על כלום.