יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

ראיתי על מה השאלון השבועי, וידעתי מה היו התשובות שלי, אבל החלטתי לעשות על זה פוסט ולא לענות על שאלות. 

אני מפחדת לגדול. אני מפחדת להתבגר. אני מפחדת לא להיות צעירה. אני מפחדת שהגוף שלי כבר לא יוכל לספוג את כל מה שאעשה ואשב בכיסא כל היום. 

אני רוצה לחיות לנצח. אבל אני רוצה לחיות לנצח צעירה. כי מי רוצה לחיות עד גיל 120 בלי שום זיכרון ובלי שום יכולת? אני אומרת - עד גיל 100 כ-20, כי זה מה שהייתי רוצה שיאחלו לי.

אני מפחדת מזה כל כך בגלל שבעיקרון - אין לי מה לעשות כדי למנוע את זה. זה לא כמו חרק שאפשר להרוג, רכבת הרים שאפשר לרדת ממנה או שיגלו את הסוד הכמוס שלך שאפשר לההסתיר. אין לי שום נשק נגד הזמן. והזמן יגיע ותקופות יעברו, ואני אזדקן. ואני אגדל - וכבר לא אוכל להיות ילדה שרצה בשדה של המושב, ואז הולכת לשחות במעיין, מיד אחר כך עולה על הגג של המועדות עם חברים, ומציירת על הקיר.

מעבר לזה, הידיעה שאני אהיה צעירה פעם אחת. שאחרי שאמות, הסיפור לא יחזור חלילה. אין זרך חזרה מהזיקנה. אתה לא יכול לעשות רברס. לומר למוות "שחכתי משהו בשנות העשרים שלי, אני חוזר לשם דקה, טוב?".

וזה כל כך נורא שיש מחשבים, בשבילי לפחות. כי ככה אני מבזבז את כל הזמן שלי כילדה שרצה בשדות על כתיבה ותקשורת מלאכותית.

זה מה שכל כך קוסם לי ב"פו הדב". הילדותיות הזאת. הקסם שבדימיון. הידיעה שכל דבר קטן שקורה הוא אופציה להרפתקה.

אני רוצה לחיות לנצח כצעירה. ואני לא יודעת איזה חרדות יתקפו אותי לרגל גיל 30, וגיל 40 ו-50, אבל כמו שאבא שלי אומר - "אומץ אומץ אחרת חומץ".

השיר הזה אומר את כל מה שאני מבקשת מהחיים.