יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

זה מפחיד. זה מפחיד ברמות שאת לא חשבת שזה יפחיד בהם.

וזה מלחיץ. והבטן כואבת מרוב פחד.

זה עדיין לא קרה, אבל זה יכול, בכל שנייה.

הכל תלוי ברמת האכזריות, או החסד, 

של ילדים.

ואת עשית את זה למה?

מקנאה. 

כי לה היו המון קבוצות בווטסאפ, שהיא לא הפסיקה לדבר עליהן,

אז כשמישהו אמר "תביאו מספרים לוואטסאפ" את לא היססת.

את נתת.

וכשהם ביקשו תמונה,

את נתת.

ושהם שאלו איפה את לומדת,

את סיפרת.

ורק במחשבת לאחור,

אז מבינה איזה פוסטמה את.

אז תאמרו לי כמה אני טיפשה.

קדימה, שפכו.

אז תאמרו לי שאני מטומטמת,

או שרמוטה.

אני כבר הבנתי הכל בעצמי.

כי עכשיו לילדים שאני לא מכירה יש את המספר שלי,

ותמונה שלי,

ואיפה אני לומדת,

ואיך קוראים לי.

זה הכי נורא.

השם שלי.

אני לא יכולה להעלים את השם שלי.

והילדים, שכמה דקות אח"כ התקשרו אליי מחסום, 

גנחו את השם שלי וצחקו,

יודעים את השם שלי,

ורק אחרי שהם עשו את זה פעמיים,

הבנתי מה עשיתי.

איזה טיפשה, מטומטמת, נעל, סתומה, פוסטמה

אני.

ואין לי איך לברוח מזה,

כי זה אינטרנט,

והם ילדים.

אני מסתכלת בתוצאות חיפוש תמונות של השם שלי,

עושה רענן, ובודקת,

אם הם העלו את התמונה.

כשאמא תחזור ותשאל למה אני בוכה,

אני יגיד לה שקראתי משהו עצוב.

אני לא יספר לה שאני מטומטמת.

כי אני טיפשה מדי.

אף פעם על תתנו את המספר שלכן באינטרנט,

ואם כבר כן, אז לא את השם,

ואם כבר כן, לא תמונה,

ואם כבר כן, לא מאיפה אתן.

כי בשנייה הזאת, אתן יודעות שדפקתן הכל.