אני בעצם שמחה שאין לי יותר המון תגובות. קצת הוריד אותי מהענן, והנחיתה הייתה דיי כואבת, אבל מה לעשות... כל דבר כואב אחרי שאתה נמצא על ענן.
בכל אופן זה עזר לי לראות איזה עצום הזין שאני רוצה לשים על העולם, ואיזה קטן הוא במציאות. אני צריכה לעשות משהו לפני שאני יפתח מקרה חמור של קנאת הפין [שעתי את המושג הזה פעם בסרט של וודי אלן, הוא אמר שם שאם תכניס אותו למשפט המשפט יהיה משכנע...].
בכל אופן נמאס לי לשנות את הבלוג כי בבלוג ההוא ככה, ובבלוג ההוא ככה. ויודעים מה? אני יפרסם פעם קטע עמוק ופעם קצע צוחק. אם יתחשק לי אולי אני אפילו אתפרע ואעשה קטע משולב... whast up bitches?
הרשימות שלי יכולות להיות באיזה אורך מזדיין וחופר שהן רוצות, ואם יתחשק לי אני יכולה להיות גם אליס בארץ הפלאות, גם הנסיך הקטן וגם פו הדב! אם מאד יתחשק לי אני יכולה אפילו להיות זהבה גלאון! אתם לא תקצצו את הכנפיים שלי! אני חתיכת פרפר דיו כשוח!
אני עדיין כל דמות שהייתי אי פעם. תתפלאו, זיקית הקשת בענן הנאמנה שלכם יכולה לשנות את צבעה למה שבא לה!
אני יפרסם קטע באמצע הלילה ולא אכפת לי אם בגלל זה אני לא יקבל תגובות, יודעים למה? כי ככה! וכי אבא שלכם ערומקו sons of bitches!
(זה היה שפל מצדי. סליחה. אמאשלכםעקו...)
אני יכולה לפרסם פה מה שבאלי! מה אכפת לי אם כמה בני זונות שדיברתי איתם קוראים את הבלוג. אם יהיה לי בא אני יכתוב פה הזמנה לסייבר ואעלה תמונת עירום! למה? כי זה הבלוג שלי! (במקרה הזה אני יהפוך את הבלוג לפרטי. אפילו לחיית המסיבה שאני יש גבולות).
הא כה גם עלה לי הביטחון כי זכיתי בספר מהוצאת "אופוס" מתנת ישרא על הסיפור הקצר הכי איום שכתבתי, אז רק שתדעו שיקח לי זמן להפטר מההרמת אף הזאת ... חוץ מזה מתחילים איתי כשאני בבקיני אז אני מרגישה פתאום מיס אמריקה. תתמודדו.
טוב אז פפילון [שאני מעריצה אותה בכל ליבי (אני פפילונית - זה היה נשמע טוב יותר בראש שלי)] כתבה את הפוסט הקורע הזה על פסח ואני נחנקתי. ונראה לי גם יצא לי להינות מחר (חוץ מהכרטיסים לבכורה של HOST) אז אני מרגישה טוביק.
אה כה, אני וחברה אימצנו מנהג של להשתזף טופלס על הגג שלה, איפה שאף אחד לא רואה. זה נורא כיף. ממליצה.
המחשב שלי כרגע נכבה והייתי כבר בטוחה שזה הסוף, כי עבדתי על הקטע המטומטמם הזה כבר שעה בערך, אבל אז נכנסתי ולחצתי סתם ככה על כפתור גלגל ההצלה, והכל ניצל!!!1
אז למרות שהיה אמור להיות כאן המשך, רציתי להקדיש את הפוסט הזה ולסיים בזה.
אני שונאת את המחשבה על זה שאני מבזבזת את הזמן שלי בתור ילדה.
אני שונאת לחשוב שכל הסובבים אותי הם שונים ממני מדי, ולמה הם לא יכולים להיות דומים יותר.
אני שונאת את זה שכל פעם שאני נכנסת עמוק לתוך סיפור שאני כותבת, עולה לי רעיון טוב יותר ואני זונחת את הראשון, כאילו הוא נוקיה והחדש הוא אייפון.
אני שונאת בלוגים טובים יותר משלי, כי אני יודעת שהם פשוט טובים יותר.
אני שונאת את זה שיש אנשים שאני מדברת איתם וקוראים את הבלוג הזה, אז אני לא יכולה לכתוב *הכל*.
אני שונאת את זה שאני מקבלת 95 לייקים באינסטגרם מאנשים שלא מכירים אותי, אבל כמעט כלום במקומות כמו הפייסבוק ששם הם כן מכירים אותי.
אני שונאת את זה שיש לה חבר, למרות ששידכתי ביניהם.
אני שונאת את זה שאין לי יותר תגובות, פתאום כשאני לא בדיכאון - כי זה אומר שאני צריכה להיות עצובה כדי לקבל תגובות, וזה באמת עושה אותי עצובה.
אני שונאת את ההתימרות שלי להיות כזאת פואטים ואת הרצון שלי להדמות את עצמי לדמויות ילדותיות-מבוגרות כמו פו הדב, אליסה או הנסיך הקטן.
אני שונאת את זה שבמקום כמו מושב, קשה מאד להרחיב את מעגלי האנשים שלך.
אני שונאת את זה שאח שלי הבינוני שיפוטי לגביי (כן, כן... אני מדברת על זה שהיה קצת אנורקס)
אני שונאת את זה שבביטחון העצמי שלי יש עליות ומורדות.
אני שונאת את זה שתרופות לשיכוך כאבים או דברים כאלה לא פועלות כל כך עליי, כי זה גורם לי להרגיש כאילו יש בי משהו באמת שונה.
אני שונאת להבין שיש בי משהו מיוחד.
אני שונאת את היהירות שלי שאני חושבת שיש בי משהו מיוחד.
אני שונאת לשנות את הבלוג בלי הפסקה.
אני שונאת את הפחד ממה שהעתיד יביא לי.
אני שונאת את זה שאני לא מספיק טובה בכתיבה.
אני שונאת את זה שיש לי חברות נהדרות, אבל שהן עושות אותי עצובה בלי שום סיבה.
אני שונאת את הקבוצות בוואסטאפ (קבוצות בוואטסאפ - הדרך הכי טובה לשנוא קבוצה של אנשים ב-10 שניות.)
אני שונאת שאוכל זה כל כך טעים.
אני שונאת את זה שאני מעדיפה בגדי יד-שנייה, כי זה מבדיל אותי מאחרים.
אני ממש שונאת את זה שאני לא יכולה לספר פה דברים בגלל אנשים שמכירים אותי וקוראים את זה (ראה הפסקה ממקודם רק שלא היה כתוב בה "ממש").
אני שונאת ירקות שהם לא מלפפון.
אני שונאת את זה שאתמול בליל הסדר יצא לי לעשות שיחה סופר מהירה עם בנות דודות שלי על פגיעה עצמית, ובקושי לא אמרתי "היי אני פעם חרטתי, אתם חושבים שכדאי לאשפז אותי במוסד?"
אני שונאת את זה שבפעם האחרונה שישנתי אצלה, חברה שלי התייחסה אליי כאילו אני אנורקסית.
אני שונאת את זה שכבר שחכתי שחרטתי, וליל הסדר הזכיר לי את זה.
אני שונאת את זה שפסח הוא החג האהוב עליי, אבל אתמול ליל הסדר היה קקה בלבן.
אני שונאת את זה שאף אחד לר יקרא את הפוסט הזה, וכיוצא מכך לא אקבל תגובות.
אני שונאת את זה שכשאף אחד לא שומע - הקול שלי הכי יפה.
אני שונאת את זה שלא מרשים לי ללכת לאקס פקטור.
אני שונאת את זה שאין לי עוד רעיונות למה שאני שונאת.
זהו.
ווהו. דברים שנואים.
הא הנה עוד אחד: ילדים מתלהבים.
פסח שמח. ישלי תמונות עם לייקים באינסטגרם אבל אין לי כח להעלות אותם לפייסבוק.
משעמם לי כמו חור תחת אחרי שאכלת מלא מצות ועכשיו אתה בעצירות ולא יהיה לו שום תפקיד בימים האחרונים, אלא אם כן יש פה מישהו שאוהב לקבל בתחת, ואז - תהנה! D:
אני זוכרת את היום ההוא, איך שכשהתעוררתי הרגשתי משהו מוזר. הזריחה הציפה את חדרי אור וחיממה אותו. "פו! את מאחרת לבית הספר!" קראה אמי. לא היה לי זמן להביט במראה אז התלבשתי בחיפזון ורצתי להשיג את האוטובוס. כשעליתי הנהג הביט בי באופן מוזר. התעלמתי ממנו, והתיישבתי במקום שלי. משום מה כל חבריי לא דיברו אליי, ניסיתי להתעלם גם מזה, לא כולם דברנים - במיוחד בבוקר. חברתי לול עלתה לאוטובוס. נופפתי לה, היא תמיד יושבת לידי. במקום זה היא הביטה בי במבט ה"מוזר" שלה. והתיישבה ליד חברה אחרת. לא הבנתי מה קרה, למה כולם מתעלמים ממני?חשבתי.
אחרי נסיעה ארוכה ומייגעת, בה איש לא דיבר איתי, ירדתי. לא טרחתי אפילו ללכת לצד לול. היא בטח בחרם עליי. חשבתי לעצמי. מה אנחנו, בנות שש?טוב אם היא רוצה מלחמה, היא תקבל אחת.תכננתי איך כשאגיע לכיתה, ארים לה שם סיפוזיון, שהיא תדע שאם היא כועסת עליי - שתדבר.
מוזר, חשבתי לעצמי מעולם לא היה לי כל כך הרבה ביטחון עצמי בכל הנוגע ללול, או בכלל.
כשעברתי בבצפר, עיניים עקבו אחריי, כמה בנים אפילו שרקו לי. זה היה כל כך מוזר. חשבתי שזה אולי בגלל כל הביטחון העצמי שאני משדרת. קיוויתי שזה בגלל זה.
בכיתה ניגשתי ישר לתומי. משכתי את היד שלה וגררתי אותה לפינה. "היי, היי, היי!" היא צעקה עליי "תעזבי אותי!". מה קרה? גם היא חלק מזה? אני לא האמנתי בזה. מעבר לזה שתומי הייתה הכי קרובה אליי מבין כולן, היא גם לא הייתה אחת שנגררת לחרמים! "אני רותם, ואני לא יודעת מה ניסית לעשות עכשיו, אבל זה היה ממש מוזר. את צריכה עזרה או משהו?" "תומי את לא מזהה אותי? זאת אני!!!" צעקתי עליה, התפרקתי. מילא לא לדבר איתי, אבל להעמיד פנים שלא מכירים אותי, יש גבול לכל תעלול... היא הביטה בי מוזר. "אממ אנחנו מכירות? ולמה את קוראת לי תומי? רק פו קוראת לי ככה..." היא אמרה ולפתע מבט מבין התפשט על פניה. "את חברה של פו?".
זה היה הקש ששבר את גב הגמל. רצתי לשירותים, בוכה. שתפתי פנים והבטתי במראה. "מה זה? סוג של מתיחה או משהו?" לא הבנתי מה אני רואה מולי. הילדה הזאת הייתה רזה. היה לה שיער ארוך עד התחת בלונדיני. היה לה אף קטן ומנומש ושפתיים מלאות וורודות. העיניים שלה היו ירוקות, רק אותן זיהיתי, הן היו שלי.
"מה לעזאזל קורה כאן!" צעקתי בוכה. להפתעתי, למרות שהיא זזה כמוני, היא לא אמרה את מה שאמרתי באותו זמן. היי פו, זאת אני, את לא מזהה אותי?היא דיברה, בתוך הראש שלי!
"מה?" אמרתי מפוחדת. "מי את?".
אני הילדה ההיא. הילדה שאת חולמת להיותה בלילות, הילדה שאת מצפה להראות כמונה. הילדה שאת באמת היית רוצה להיות.
"מה? אבל..אבל למה אני נראית כמוך?" שאלתי מבולבלת.
מה, פתאום אני כבר לא מוזמנת? זה נ ו ר א מעליב. פו, את ממש צריכה לעבוד על הכנסת האורחים שלך... או יותר נכון... שלי...
"אבל... איך?" שאלתי.
את יודעת איך. מרוב הפחד שלך לגדול, את מכריחה את עצמך להאמין באגדות ילדים... ניחנת בכישרון מיוחד להמשיך להאמין, לא משנה מה יקרה... וכשכל פעם שעברת במנהרה בכביש, עצרת את הנשימה וביקשת משאלה, או כל פעם שנפל לך ריס - את ביקשת להראות כמוני. ו..טוב לצערך מסתבר, שהיית צריכה לבקש ל ה י ו ת אני, כי כרגע, איש לא מכיר אותך... סליחה, אותנו. אני כאן ואיתך, שתיים, אבל אנו אחת. באתי להתארח לך בנשמה, ואת מתארחת אצלי בגוף. או שהגוף שלי מתארח אצלך..? אוי פו, זה כל כך מבלבל...
"אני לא רוצה את זה... אני פשוט לא רוצה" התקפלתי על הרצפה, כמו ילדה מפונקת שקיבלה צעצוע לא נכון.
אל תדאגי, זה מה שביקשת, זוכרת? להיות אני.. מושלמת כמוני. טוב, קיבלת עם זה גם את כל הדברים הלא מאד טובים... חברותייך לא תמיד יהיו אמיתיות, ולעולם לא תוכלי להיות בטוחה שמי שאיתך הוא איתך בגללך, או בגללי... לא הכל דבש פו קטנה שלי...
הפסקתי כבר להקשיב למה ש"חברתי" החדשה אמרה לי.
המשכתי לבכות על הריצפה... לבכות ולומר: "אני לא רוצה את זה... אני פשוט לא רוצה.. למה אני?... אני לא רוצה... אני רוצה להיות אני... אני לא רוצה את זה..." שוב ושוב.
ילדים התאגדו בפתח השירותים, וראו אותי מדברת לעצמי, שוכבת על רצפת השירותים המלוכלכת. איש לא הכיר אותי, אבל מסיבה "מאד מוזרה", כולם רצו לעזור לי. ילדים באו והרימו את גופי הקל, וסחבו אותי אל מחוץ לשירותים. כמה ילדים צילמו את הנעשה בסמארטפונים שלהם ושלחו לחצי עולם. לא התנגדתי לכלום. לא רציתי.הרי פו נעלמה, רק הילדה ההיא נשארה, וכעת היא תחליט הכל, תפקידי נגמר. הכל נגמר. ובעוד חבורת ילדים שאני לא מכירה, סוחבים אותי, וחבורת ילדים ש"פעם" הכרתי, נהנים לצלם אותי בשפל. חלחל לתודעתי דבר אחד, או, אולי לתודעתה... לא יכולתי כבר לדעת אם אני חושבת את זה, היא חושבת את זה, או שהיא כופה עליי לחשוב את זה.
כל מה שעבר במוחי היה:
אני רוצה את זה.
===============================
טוב אז לא קיבלתי את הגוף שאני הכי רוצה, אני משתתפת בתחרות כתיבה יוצרת כדי לזכות בזוג כרטיסים להקרנה של גוף מארח, סרט שאני ממש, אבל ממש רוצה לראות. אני אשמח לקבל ביקורת כדי לדעת איך הסיפור כדי שאני ידע שהוא הכי טוב שאני יכולה להגיש לתחרות. בהצלחה לכל המשתתפים האחרים :)
ראיתי על מה השאלון השבועי, וידעתי מה היו התשובות שלי, אבל החלטתי לעשות על זה פוסט ולא לענות על שאלות.
אני מפחדת לגדול. אני מפחדת להתבגר. אני מפחדת לא להיות צעירה. אני מפחדת שהגוף שלי כבר לא יוכל לספוג את כל מה שאעשה ואשב בכיסא כל היום.
אני רוצה לחיות לנצח. אבל אני רוצה לחיות לנצח צעירה. כי מי רוצה לחיות עד גיל 120 בלי שום זיכרון ובלי שום יכולת? אני אומרת - עד גיל 100 כ-20, כי זה מה שהייתי רוצה שיאחלו לי.
אני מפחדת מזה כל כך בגלל שבעיקרון - אין לי מה לעשות כדי למנוע את זה. זה לא כמו חרק שאפשר להרוג, רכבת הרים שאפשר לרדת ממנה או שיגלו את הסוד הכמוס שלך שאפשר לההסתיר. אין לי שום נשק נגד הזמן. והזמן יגיע ותקופות יעברו, ואני אזדקן. ואני אגדל - וכבר לא אוכל להיות ילדה שרצה בשדה של המושב, ואז הולכת לשחות במעיין, מיד אחר כך עולה על הגג של המועדות עם חברים, ומציירת על הקיר.
מעבר לזה, הידיעה שאני אהיה צעירה פעם אחת. שאחרי שאמות, הסיפור לא יחזור חלילה. אין זרך חזרה מהזיקנה. אתה לא יכול לעשות רברס. לומר למוות "שחכתי משהו בשנות העשרים שלי, אני חוזר לשם דקה, טוב?".
וזה כל כך נורא שיש מחשבים, בשבילי לפחות. כי ככה אני מבזבז את כל הזמן שלי כילדה שרצה בשדות על כתיבה ותקשורת מלאכותית.
זה מה שכל כך קוסם לי ב"פו הדב". הילדותיות הזאת. הקסם שבדימיון. הידיעה שכל דבר קטן שקורה הוא אופציה להרפתקה.
אני רוצה לחיות לנצח כצעירה. ואני לא יודעת איזה חרדות יתקפו אותי לרגל גיל 30, וגיל 40 ו-50, אבל כמו שאבא שלי אומר - "אומץ אומץ אחרת חומץ".
אין לי אירועים יוצאי דופן לכתוב עליהם, וגם אלה שכן קיימים (חברה הכי טובה שנועלת את עצמה בוכה לשעתיים בחדר בטיול שנתי וכשהיא פותחת יש לה צלקות על היד) לא נראים לי מספיק חשובים/ מרתקים לכתוב עליהם.
את העיצוב של הבלוג שיניתי כבר 4 פעמים בשבוע הזה. 4! זה מלא, ואני ממש לא יודעת למה עשיתי את זה, אני רוצה למצא את העיצוב שיגרום לי להרגיש שהוא יכול לייצג כל זמן וכל מצב שאהיה בו.
כתבתי 5 פוסטים. פרסמתי 2. מחקתי את שניהם אחרי חצי שעה.
מסיבה אחת, שניהם היו משעממים, כמו הפוסט הזה, אבל הוא יהיה מעניין בהמשך, נשבעת.
אני כבר לא הפרפרית המזוייפת. עכשיו אני פו הקטנה. פו הקטנה היא בעצם פו הדב, רק פחות טובה.
אני מקשרת את עצמי לפו הדב מסיבה מאד פשוטה - זה הספר הכי חכם שנכתב. לצידו עומדים אליס בארץ הפלאות והנסיך הקטן.
אני פו הקטנה כי ככה. אין שום סיבה. כי אני פו, רק בפחות טובה.
יער מאה העצים
פו הקטנה יצאה לטייל ביער מאה העצים שנמצא ביער הירוק.
היא עברה לצד בתיהם של ארנב, חזרזיר, ואפילו איה.
"איפה אתה?" היא שאלה את עצמה,
"איפה העץ ההוא, העץ שאליו אגיע והכל יהיה בסדר?"
היא ראתה עץ רחוק, בקצה הגיבעה.
"זה הוא" אמרה לעצמה. "זה הוא העץ אותו חיפשתי!"
היא השקיעה את כל כחותיה בעליית הגבעה התלולה.
גם כשהרגישה שהיא עומדת להתמוטט, המשיכה, בידיעה שבקצה הגיבעה התלולה,
ישנו העץ הנכסף.
העת שכשתגיעה אליו, יתמוגגו כל צרותיה, וכל קשייה יהיו לצחוק.
מטר או שניים מקצה הגיבעה, הבחינה בזה לפתע -
העץ אליו ניסתה להגיע, אינו היה שונה משאר העצים.
פעם, פעמיים, שלוש, עשר ( ! ) פעמים חזר הדבר.
נפלה ארצה פו הקטנה וקראה בבכי:
" כל עץ, כולם! הם אותו הדבר.
האין קץ לסבל שאעבור, בדרכי אל העץ האחד?
ואיך אמצא עץ אחד ומיוחד, ביער עם מאה עצים ויותר?
ומה בכלל יקרה כשאמצא את עצי, האם שווה הוא את הסבל הזה?
לא אבל באמת אני כזאתי? תענו, כי עד עכשיו אני יודעת שהייתי כזאתי, אבל אני מנסה שלא, באמת שאני מנסה...
אוקיי אז עכשיו תקבלו חפירה שלמה על סיבות להיות/ לא להיות זונת צומי. תהנו. (אני יודעת שלא תהנו, אבל לפחות תעמידו פנים שנהניתם. זה מנומס יותר)
סיבות לא להיות זונת צומי:
את זוכה לצחוק על כל זונות הצומי באשר הן על היותן זונות צומי.
את יכולה לא להעלות פוסט לפרקי זמן מאד מאד ארוכים, כי את לא זונת צומי, אז לאף אחד לא אכפת ממך.
את זוכה להשתמש באיזה סמיילים שבאלך, כי כשאת זונת צומי (או לפחות אני) את לא משתמשת בסמיילים כי זה עלול להוריד את הדרמטיות הזנותית שלך מהפוסט ולהעלים את כל המירמור.
את יכולה לכתוב את הפוסט הכי משעמם בעולם, לאבד את כל הקוראים שלך ושלא יהיה לך אכפת, כי את לא זונת צומי.
את אף פעם לא נדרשת לומר למישהו אחרי שהוא קרא את הבלוג שלך ושאל אותך למה "זה מסובך", כי זה לא מסובך. את אומרת את זה כדי לא לשבור את מסכת הצומי המכוערת שלך.
את לא מקבלת אמפטיה מאנשים שבא להם לעזור לאנשים אחרים כי חסר להם עניין החיים+ בא להם להיות בני-אדם טובים יותר, ואז נדרשת לא לצחוק עליה, כי רצית את האמפטיה הזאת בעצמך אז עכשיו נדפקת כשבא לך לצחוק עליה.
טוב הייתי ממשיכה את הסיבות האלה, אבל לא יכולתי להוסיף עוד שלא ישללו דברים מרשימת ה- למה כן להיות זונת צומי:
את יכולה לכתוב פוסטים שלמים שהם בעצם רק משפט או שניים, העיקר שיהיו דרמטיים כל כך, עד שהם לא יביישו את צוות הכותבים של "כמעט מלאכים".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
