טוב, בגלל אנחנו (השכבה שלי) מארגנים את הטקס ליום השואה שמענו המון סיפורים.
אחד מהם ריגש אותי.
הנה הוא: 

סיפורם של יוסי וחיים

חיים היה בן שנתיים כהריחו בפולין השטלתות של הגרמנים.
היה זה סדר פסח אינו רגיל במשפחה. בסדר חגגו ליוסי את הבר מיצווה שלו. שימחה גדולה וששון.
"חברים, אני מתכנן לעזוב לארץ ישראל. אני מרגיש שמשהו רע עומד לקרות בארץ." אמר דוד דויד לאחותו, חנה אימם של יוסי וחיים, ולאביהם, משה.
"לארץ ישראל?" התפלאה חנה.
"צריך לעבוד שם, אני יודע, אבל זה המקום הכי טוב ליהודים."
"דויד, אתה לא חייב, לא יקרה כאן כלום."
"אני מצטער." אמר והמשיכו לחגוג.
לאחר כמה חודשים קרא יוסי 

 "אמא, אני יוצא לבית הספר!"
"בסדר, רגע! כשתחזור תקנה חלב מהמכולת." ענתה לו אימו ונתנה לו כסף.
"לא," הציץ אביו מחדרו. "אסור ליהודים לקנות שם יותר."
"מה?!" התעצבן יוסי. "אסור ליהודים לעלות על החשמלית, אז אני הולך ברגל לבית הספר. אסור ליהודים ללמוד בבית ספר, אז אני לומד בבית ספר ליהודים. אסור לנו לשחק בגינות ציבוריות אז אני לא משחק. אבל אסור לנו לקנות אוכל? אז איך נחיה?"
"טוב. אני מצטערת חמוד." ענתה לו אימו ולקחה את הכסף חזרה.
"טוב אני יוצא."
"רגע! כמעט שחכת את המעיל שלך." אמרה חנה והלבישה את יוסי במעיל עם תלאי צהוב בולט.
"רגע, מה זה? מה זה, לא רוצה ללבוש את זה!"
"אתה חייב."
יוסי יצא מעוצבן מהבית.

כמה חודשים לאחר מכן נכנס נציג נאצי לבייתם.
"תארזו, מחר על הבוקר אתם עוברים."
"לאן?" שאל יוסי.
"כשתגיעו לשם תדעו." אמר ועבר לבית הבא.
 למחרת היו מוכנים עם מזוודות, מעילים, ועגלה בה נמנם חיים הקטן.
הסיעו אותם ברכבת חורקת עם המון אנשים.
כשהגיעו למקום היבש, השחור, הסגור, בלילה ברחו המשפחה והלכו בלילה, ביער כמה שעות עד שהגיעו למנזר.
דפקו על הדלת.
פתחה להם נזירה "כן? מה אתם רוצים?"
"קחי את הילד הקטן שלנו, חיים הוא בן ארבע וחצי בבקשה תישמרי עליו עד שנבוא לקחת אותו."
"אמא? לא רוצה לעזוב!" צעק חיים הקטן בעודו מחבק את אימו חיבוק חזק.
"אתה חייב חיימי." אמרה וחיבקה אותו.
הנזירה תלשה את חיים מידי הוריו וטרקה את הדלת.
"אמא!!!" צעק חיים.
כל המשפחה בכתה והסתובבה בחזרה לגטו.
"יוסי, חמוד, יש המון פרצות בשערים, תבטיח לנו שתצא בהזדמנות הראשונה שלך הלילה." אמר אביו כשחזרו לגטו.
"מה איתכם?"
"אנחנו לא נצליח לשרוד. תלך לשכן שלנו, הוא יעזור לך."
"אמא? אבא? מה קרה איתכם? אתם תצליחו לצאת!"
"לא נכון. תבטיח לנו שאם לא תמצא אותנו כשיגמר תלך ישר לקחת את חיים."
יוסי שתק.
"תבטיח!"
"טוב אני מבטיח."
יוסי ברח בלילה והגיע לשכנו.
השכן לא החזיק אותו המון אז יוסי נדד כמה שנים והצטרף לפרטיזנים. 
סוף המלחמה.
יוסי הולך לחפש את הוריו ולא מוצא אותם.
הוא מגיע למנזר ודופק על הדלת.
פותחת לו הנזירה שפתחה למשפחתו. 
"שלום! זה אני, יוסי! אני ומשפחתי השארנו את האח הקטן שלי, חיים, פה!"
"מי אתה? אני לא מכירה אותך!" ענתה וטרקה את הדלת.
לא יכול להיות שהשתנתי כל כך. חשב יוסי וחזר לחבריו.
"וזה הכל!" אמר לאחר שסיפר להם את הסיפור.
"תגיד, אתה חושב שאתה היחיד שזה קרה לו?"
"מה?"
"הנוצרים האלה ניצלו את המלחה ולקחו את הילדים היהודים והפכו אותם לנוצרים בלי שהם זוכרים את המשפחה שלהם."
מה?! אז איך נוציא אותו?" 
"יש לנו תוכנית. אמרו וגילו ליוסי את תוכניתם.
יוסי ריגל מסביב למבצר כמה שבועות וגילה שהילדים יוצאים ביום שלישי בשעה חמש.
באותה שעה ויום בדיוק חיכו הפרטיזנים בשיחים. 
חיים יצא וצלב תלוי לו על צווארו.
יוסי זיהה את חיים כי נראה בדיוק כמוהו כשהיה בגילו.
יוסי תפס את חיים.
"חיים! זוכר אותי?? זה אני יוסי!" חייך יוסי.
"מי אתה? תעזוב אותי." אמר חיים והשתחרר מיוסי.
טוב אין זמן. חשב יוסי. חייבים לקחת אותו.
הם "חטפו" את חיים ועלו לישראל.
ובישראל הם פגשו את דוד דוד!
זה היה ממש נס בשבילו שנשארו בחיים.
התחיל ליל הסדר עם מעטים מהמשפחה- מי ששרד.
לפתע חיים התחיל להכיר את השירים עד ש-
"דוד דוד?" אמר בעוד כולם שרים את אחד מי יודע?
"דוד דוד!!!" אמר וחיבק את דודו, וככה גם לכל המשפחה.
וקרע את הצלב.