מחשבות.

אני לבד , קירחת מכאן ומכאן .

לרוב אני בבית , מלאה ברחמיים עצמיים .

ובשנאה עצמית .

אולי זו אשמתי , כי עשיתי בחירות לא נכונות .

ואולי לא .

אני רק יודעת שאני מאבדת את זה .

אני כבר לא חשובה לאף אחד באופן משמעותי .

אני ילדה קטנה וקנאית , בוכה מכלום , כועסת מהרבה .

כמו בובה שפעם שיחקו איתה ועכשיו היא עוד אחת מקופסאת המשחקים.

אני לא מרגישה מיוחדת , או רצויה . ואף מעיקה.

לאנשים יש חיים משלהם שהם בנו בלעדיי , ועכשיו ששלי נהרסו הם לא פה .

כי אני לא הכנסתי אותם .

אני מניחה שזאת אשמתי , שלא טרחתי לחזק קשרים , שלא טרחתי להיות צבועה יותר.

שלא טרחתי להתחבב על כולם . אני מניחה שזו אשמתי שנתתי לאנשים לשחק לי בלב ובראש.

נתתי להם לסכסך , ועכשיו אני זו שנותרתי לבד .

אני ההפך מטהורה , אני אשמה . ועכשיו אין לי כלום .

כשחושבים על זה למי יש כוח להתעסק איתי ? לנסות להבין אותי .

אני לא מיוחדת מספיק.

ואני אשמה , כי אני לא רואה מתי אני פוגעת באנשים , ואני אשמה שאני חוזרת לאנשים

שפוגעים בי .

ואני אשמה שאני הכבשה השחורה במשפחה שלי .

ואני אשמה באיך שאני נראת .

ואני אשמה בדיכאון שלי.

ואני אשמה בזה שאנשים בורחים מימני .

וכולם בסוף בורחים , לאט לאט .

ליד הבית ספר שלי יש תחנת אוטובוס מבודדת שמאחוריה שדה של קיבוץ , הפרחים החלו לפרוח שם .

מבשרים על תחילת האביב המיוחל .

אז עמדתי שם , בשדה עם הפרחים שנראו כאילו נלקחו מחלום .

אבל אז האוטובוס בא , ולקח אותי הרחק משם .