 כינוי:
בת: 30 Google:
LovableMuffin
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2012
"ממלכת השמיים של סקאי" - פרק שני
פרק שני של "ממלכת השמיים של סקאי" יוצא אל העולם.
אם מישהו, אי שם, קורא את המילים האלה, אז קודם כל היי לך :) תגיד, מה אתה חושב על הפרק הזה? ועל הסיפור?
אני יודעת, כתבתי אותו מזמן, אבל הוא מוצא חן בעיני. וזה מה שחשוב, נכון? שאתה כותב משהו שיקר ללב שלך ונוצר אותו קרוב אליך, מטמיע אותו אל תוכך, עד שהוא מתאחה עם הלב ופועם יחד איתו. זה מה שאני רוצה לכתוב.
~MsLovableMuffin~
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק 2 - חברוּת ומלחמה -
הבוקר הגיח לאיטו בינות צללי
הלילה החולף. דמו של הירח התמזג בקרני השמש, שעלתה בהדרת ניצחון במעלה השמיים.
בצעדים גאים, קרני השמש דשדשו מבין התריסים, אל בין ריסיה של סקאי. באיטיות, היא
פקחה את עיניה אל היום החדש. היא עפעפה בעיניה וקמה באיטיות, מפהקת. היא התקדמה אל
חדר האמבטיה, ישנה למחצה, ושטפה את פניה. פניה הרטובות הביטו בבבואתה שבמראה. היא
חייכה לעצמה. היא צחצחה את שיניה והמשיכה להתארגן לבית הספר. את ארוחת הבוקר שלה, שכללה את דגני הבוקר
האהובים עליה, העבירה סקאי בשיחה מבודחת עם אחותה הקטנה סִייֶלָה. במידה מסוימת,
ניתן היה לומר כי סיילה דמתה לסקאי, אם כי שיערה היה ארוך יותר. היה לה אופי חריף,
שלא כמו אופייה הנעים של סקאי, ודעות נחרצות על העולם, אותן הביעה בחוש הומור
מופתי. הן תמיד נהנו לשוחח שיחות שכאלה, בעיקר בזמן ארוחת הבוקר.
באותו זמן אביהן קרא את עיתון הבוקר,
שעוטר בידיעות מפתיעות על זן אבוקדו חדש שפותח ופסטיבל הסתיו בכפר מרוחק בהרי
ההימלאיה. האב ובנותיו שוחחו על כך, צוחקים. באותה העת, אימן של סקאי וסיילה הכינה
קפה לה ולבעלה. כעת כל המשפחה ישבה בשולחן, משוחחים וצוחקים, כמעט שוכחים שצריך
ללכת לבית הספר ולעבודה.
"רקיע," פנתה האם לבעלה,
"יש חדשות מעניינות בעיתון היום?"
"גורת הפנדה לוּלוּ חזרה לגן החיות
בסין," אמרה סקאי, אוכלת את כף הדגנים האחרונה שלה. "היא ברחה בשבוע
שעבר, את יודעת."
"כן, שמעתי על זה," אמרה האם,
הֶבֶן. היא לגמה שוב מהקפה שלה. "חשבתי שכבר מצאו אותה."
"גם הם חשבו," התערבה סיילה,
"אבל מסתבר שזו לא הייתה היא, אלא גורת פנדה אחרת."
"עכשיו יש להם דובת פנדה חדשה במשפחת
הדובים של גן החיות," חייכה סקאי.
"לא ידעתי שיש כל כך הרבה דובי פנדה
בסין," אמרה הבן. "כלומר, מחוץ לגני החיות."
"יש עלייה באוכלוסיית דובי
הפנדה," אמר רקיע. "הזמן עובר, הדובים מתרבים, ואין מה לעשות עם
זה."
"אבל זה דווקא נחמד," אמרה
סקאי. "תחשוב מה היה קורה אם הם היו נעלמים."
"זה היה יכול להיות נורא," הוא
הסכים.
"מכל הסיפור הזה, אני חושבת שהכי
מופלא הוא הקשר בין כל המדינות באֶרֶץ," אמרה סיילה כמעט לעצמה, נימה מרחפת
בקולה. "כלומר, תחשבו על זה. סין היא בקצה השני של ארץ, אך יחד עם זאת יש
תקשורת, שפה אחידה, למרות שישנם גם מנהגים שונים ותרבות אחרת."
"זה מה שהופך את העולם שלנו
למיוחד," חייכה סקאי.
"אבל יש גם הפרשי שעות, וכל הסיפור
הזה," אמרה סיילה. אז היא וסקאי הביטו אחת בשנייה באימה.
"שעות!" הן קראו, והביטו
בשעון. בדיוק הזמן ללכת לבית הספר.
"כדאי שנזוז, אחרת נאחר," אמר
האב וקיפל את העיתון. הם הניחו את הכלים במכונת השטוף-נגב-סדר, שמיד החזירה את
הכלים למקומם הקודם, נקיים, יבשים, ומבריקים.
ההורים נסעו לעבודה במכוניתם, הפועלת על
מים וסבון, מותירים אחריהם שובל בועות. הבנות מיהרו לבית הספר, אך האטו כעבור זמן
מה, נהנות מרוח הסתיו הקלילה הנושאת איתה עלים ופרחים.
"זה יום נפלא," אמרה סיילה.
סקאי הסכימה בליבה, והביטה מעלה. היא חייכה אל השמיים, אל השמש, כאילו הם חולקים
סוד משותף. בעוד מתקדמת אל עבר בית הספר, היה נדמה לה שהשמיים חייכו אליה חזרה, בהוקרת תודה.
היה זה היום הראשון של
הלימודים בכיתה ז'. מֶלוֹדִי צעדה לשם, נרגשת. היא הביטה בציפורניה, מעקמת את אפה.
היא באמת השתדלה שלא לכסוס אותן. באמת. אבל בהיסח הדעת, ברגע אחד, היו אלא שוב
הציפורניים הפגומות, אלא שהיא תמיד השתדלה להימנע מהן. בעיקר לפני היום הראשון של
הלימודים. היא נשמה נשימה עמוקה. השמש זרחה, והיא הלכה לבדה בשביל השקט. השמיים היו צלולים וריקים מעננים, הדרך
הייתה שקטה ורגילה. בדלי סיגריות וצואת כלבים היו פה ושם, פוגמים בשלמותו של
השביל, משום שלא ניתן להימנע מכך. אך נוכחותם התגמדה כשהיא הביטה סביב, בפרחים
השופעים שפרחו במיוחד לכבוד אותו הבוקר, בילדים הקטנים הנרגשים, שגם הם מתחילים
שנה חדשה. על פני אחדים מהם, שאחזו ביד אימם כאילו חייהם תלויים בכך, היה ניתן
לראות כי הם עולים לכיתה א'. היא חייכה אליהם בחיבה והמשיכה בדרכה.
השביל היה מוקף משני צדדיו – מצד אחד
בתים, מהשני כביש. מעבר גדרות הבתים החביבים והישנים תקפו אותה עצים נמוכים,
חביבים פחות. היא עצרה בעצמה צחקוק. זו הייתה הפעם הראשונה בה הלכה בדרך הזו. קודם
לכן היא ראתה אותה מחלון המכונית, כשאימה הסיעה אותה למבחני הקבלה. היה זה בית ספר
מיוחד לבנות, בית ספר הידוע במנת המשכל הגבוה של תלמידותיו ובכישרונות בהן בורכו.
כל זה גרם לה להיות לחוצה יותר. ומה אם לא תתאים? מבחינתה, בית הספר היסודי היה דף
שעבר. היו בו דברים טובים, דברים רעים, אך היא העדיפה להשליך את כל החבילה מאחורי
גבה, צרור עלוב של זיכרונות. היא ראתה ילדות נוספות בנות גילה הולכות לכיוון
מסוים, וידעה שממש מעבר לפנייה הבאה יחכה לה בית הספר. היא רעדה מבפנים, אוזרת
אומץ. היא הזכירה לעצמה לחייך, חיוך קטן ולא מורגש. היא זמזמה בתוך ראשה מנגינה
שמחה ומוכרת. בן רגע חיוכה התרחב והיא הרגישה טוב יותר. היא צעדה בעליזות אל בית
הספר.
היא עברה יחד עם כל התלמידות בשער, סוקרת
את הפנים הזרות. היו שם נערות יפות, נערות בודדות, מפוחדות, מסקרנות, אך אף אחת
מהן לא הייתה מוכרת, ולא הראתה סימני התעניינות בה. מלודי השפילה את מבטה מעט,
סמוקה. היא הייתה נרגשת לפתוח דף חדש. מלודי אהבה מאוד סיפורים, היא אהבה אגדות,
מוזיקה, שמחה, וחלומות. היא הייתה ילדה מאושרת, בעלת דמיון פורה ונפש טובה. היא
הייתה בטוחה שזה יקרה כמו בספרים, שבן רגע היא תמצא לה חברה, אחת כזאת שתהיה חברתה
הטובה לנצחי נצחים, ללא ערעורים. כלומר, היא קיוותה לכך. חלומותיה כמעט והחלו
להתעמעם.
היא עיינה ברשימת השמות של תלמידות השנה
הראשונה. שמה הופיע בכיתה האחרונה, באמצע הרשימה. היא הלכה לכיוון הכיתה, יחד עם
בנות נוספות שכנראה יהיו חברותיה לכיתה. ליבה האיץ את פעילותו בניגוד לרצונה. היא
השתדלה לשכנע אותו שיירגע, משום שהכול יהיה בסדר. הניסיון עלה יפה ממש כמו הניסיון
למנוע מעצמה לכסוס ציפורניים. היא ניסתה להסיח את דעת עצמה, כדי שתשכח מהלחץ. היא
סקרה את בית הספר מבפנים. הוא היה מטופח, אך רגיל למדי. היה בו משהו חמים, שהיא
חשבה שתלמד לחבב. פרסי בית הספר הוצגו בראווה, ולידם המנון בית הספר ותמונתה של
המנהלת חמוצת-הפנים.
היא התהלכה בעקבות העדר, עד שהגיעה
לייעדה. לפני שנכנסה לכיתה היא הקפיד לישר את תלבושת בית-הספר האחידה שלה, שהייתה
אדומה ולבנה, והתאפיינה בעיקר בכובע ברט אדום וחצאית סקוטית. היא די חיבבה את
התלבושת. רק לבית הספר שלה הייתה תלבושת כזו, כל שאר בתי הספר היו עם חולצת טי
פשוטה, ועליה סמל בית הספר. לכן עלתה בה גאווה בכל פעם שבחנה את תלבושתה. היא
יישרה את משקפיה, שגוננו על עיניים חומות-בהירות, היא סידרה את שיערה, שהיה מתולתל
בגוון חום כהה מזה שבעיניה, שהיו זוהרות מהתרגשות. היא נשמה נשימה עמוקה. הכול
בסדר.
היא נכנסה לכיתה, שהייתה מסודרת בצורת
"ח" המסורתית, כשהכיסאות והשולחנות צמודים אל הקירות, והתלמידות יושבות
כך, במן מרובע שכזה, לא שלם. סידור כזה היה בעיקר בימים מיוחדים. היום הראשון
ללימודי השנה הראשונה היה בהחלט יום מיוחד. היא מצא את מקומה בין שתי ילדות, זרות
לה, כמובן. כעבור כמה דקות בהן הבנות קשקשו להן, מחליפות רשמים וגעגועים על הקיץ
שחלף מבלי שוב, נשמע הצלצול. זמן מה אחריו הגיעה המחנכת שלהן.
הגברת רוז קוורץ נכנסה, הליכתה חביבה,
פניה מחויכות. כששובל הבושם המתקתק-אך-עדין-להפליא שלה אחריה, המחנכת קוורץ כבשה
את ליבן, משכיחה מהן את הדאגות. היא שוחחה איתן על נהלי בית הספר, ברכה אותן,
ועודדה אותן. אט-אט ליבן נרגע, בעיקר זה של מלודי, שבית הספר הקודם שלה היה מרוחק
מאזור זה של העיר. מוחן התפנה למחשבות על היום היפה ועל החברויות החדשות שיירקמו
בכיתה. בקולה של הגברת רוז קוורץ היה לסחוף אחריה הרים, לגרום ליערות להשתתק,
להקשיב לדבריה ולנהוג לפי רצונה. היה זה כמעט כמו היפנוזה, אך היפנוזה שהייתה מקובלת
על התלמידות. עיניה של רוז קוורץ היו חומות, טובות. וכשהורתה להן מהי פעילות
ההיכרות שתכננה, היא התבצעה מיד.
בתחילה כל אחת הציגה את עצמה ותחביביה.
מלודי סקרה את פניהן, מחפשת את זו שתהיה חברתה הטובה ביותר. היה קשה לה להתמקד,
בייחוד כאשר תורה הגיע, אך אז באה הזדמנות נוספת. על כל אחת היה להכין מבריסטולים,
תמונות וגזרי עיתונים (שנתבקשו להביא מראש, אך הדבר פרח לחלוטין מזיכרונה של
מלודי) שלט קטן שיציג אותה. למלודי לא הייתה תמונה, ולא עיתונים. היא החלה להילחץ.
הבנות שישבו לידה שמו לב שהיא לא עובדת.
"מה קרה?" שאלה זו שמימינה, זו
עם העיניים התכולות.
"שכחתי," אמרה מלודי בפשטות.
שתי הבנות האחרות הביטו זו בזו. לא נראה שהן עצמן הכירו אחת את השנייה, אך גלי
העצב ששידרה מלודי הגיעו אליהן.
"טוב, לנו יש עיתונים," אמרה
זו שמשמאלה, בעלת השיער השחור. בן רגע אורו פניה של מלודי. היא חייכה בתדהמה,
והנערה השיבה אליה חיוך. "בֶּטִי," היא הציגה את עצמה.
"רוּבִּי," הציגה את עצמה
הנערה תכולת העיניים.
"אני מלודי," השיבה מלודי,
מבודחת. הן לא אמרו יותר מידי, אך מאותו הרגע... הן ידעו שזו תחילתה של ידידות
מופלאה.
היה זה סופו של יום הלימודים. סקאי חזרה מביתה ספר,
כרגיל, אל גבעת העץ של מימי לור. נראה שרגליה התיידדו זה מכבר עם המסלול, וליבה
זיהה בביטחון את התסמינים-המקדימים של ההגעה לגבעה. 'מיד נגיע לשביל שליד בית
האבות,' הוא אמר לה. 'והנה, בקרוב נגיע לירכתי הגבעה.' אך היה דבר אחד
שליבה לא הצליח לזהות, דבר שהיה שונה מהרגשה של הגבעה והשבילים המוכרים. היה זה
דבר מה מוכר אחר, דבר מה יקר. ולמרות שזיהתה אותו, מיד עם הופעת הצללית המוכרת
מולה, תסמיני-ליבה התקשו להרגיש בנוכחותו.
"סקאי," היא שמעה אותו קורא
בשמה. "חכי לי!"
סקאי הסתובבה לאחור, מתקשה שלא לחייך. 'קלאוד
הגיע!' זיהה ליבה, אך עיניה ומוחה הקדימו אותו.
"שלום קלאוד," היא ברכה אותו.
"נחמד לראות שהיום הגעת מוקדם."
"כן," השיב קלאוד, מחייך.
"את זוכרת?"
"זוכרת מה?"
"את מה שהבטחת לי," דחק בה
קלאוד בחוסר סבלנות. היא חייכה לעצמה, מביטה קדימה.
"תצטרך להמתין בסבלנות," היא
אמרה.
"אני חייב?"
"כן, לצערי הרב," צחקה סקאי.
"סיפורים טובים באים בזמן הנכון ובמקום הנכון."
"ומהם הזמן והמקום הנכון?"
"גבעת העץ של מימי לור," השיבה
סקאי, תשובה שהייתה ברורה לשניהם. "בשקיעה."
"מדוע דווקא בשקיעה?"
"אם תמשיך לברבר ולשאול שאלות, לא
נוכל להגיע לפסגה," נזפה בו סקאי, בנימה ידידותית ושובבה. הם צחקו, עולים על
הגבעה הירוקה,הפרחונית והמוכרת.
הם הגיעו לראש הגבעה, משקיפים בגאווה
מסוימת על העיר. היה זה יום נפלא – השמים נצבעו בתכלת על-טבעית, עננים רכים טיילו
להם להנאתם בהדרכת הרוח, והשמש בהקה יותר מכל אבן חן, חייכנית וחמימה.
עברו השעות. סקאי וקלאוד שוחחו על הא,
ועל דא, ועל גא, אבל שניהם חיכו בקוצר סבלנות לשקיעה. שעון החורף גרם לכך שהיום יתקצר
והלילה יגיע מהר יותר, ולמזלם היום סיימו ללמוד בשעה שלוש וחצי, מה שהותיר להם זמן
לא רב עד השקיעה.
לבסוף הגיע הרגע המיוחל. כשהסימנים
הראשונים של אש בוערת בשמיים הופיעו, סקאי הבחינה בהם בלי כל קושי. בעוד השמיים
נצבעים לעיתם, היא החלה בסיפורה.
"קלאוד," היא הסבה את תשומת
ליבו של חברה. "עכשיו שקיעה."
"הא!" קרא קלאוד והביט לשמיים.
"זה נכון!"
"אז הגיע הזמן שאספר לך," היא
אמרה, "את סודם הגדול של שמיים."
היא המתינה מספר שניות. קלאוד לא השיב,
הוא רק הביט בה בציפייה.
"ממלכת השמיים הגדולה," אמרה
סקאי, "מצפינה בתוכה סודות. מדענים חוקרים דברים רבים, אך למרות הידע הרב
שלהם במיקומי הכוכבים, איש מעולם לא טייל בהם, או בממלכותיהם המסתעפות. ישנה ממלכת
השמש, ממלכת הירח, וממלכת הכוכבים. אפשר לקרוא להם גם 'ממשלות'. השמש היא ממשלת
הבוקר, הירח והכוכבים הם ממשלת הלילה. הזמנים ביניהם אינם מוגדרים. את 'היום' ואת
'הלילה' אנחנו מזהים אך ורק הודות לשמש ולירח."
"והודות לשעון," התערב קלאוד
בחיוך.
"ואיך הוא יודע להבדיל בין יום
ולילה?" היא שאלה. קלאוד שתק. "בכל אופן, כך הכרת את השמיים עד עכשיו.
אני חושבת שיש בשמיים משהו..."
"משהו?..."
"אנושי יותר," היא מצאה את
המילה הכי קרובה להרגשתה. "כאילו יש תקשורת ביני ובין השמיים. אילו מישהו אחר
ניסה, הוא בוודאי היה מצליח גם," היא עצרה זמן מה, וקלאוד אישר את דבריה
בהינד ראש. "ובכן, בכל גוף שמיים, בכל ממשלה, יש משהו מעבר, משהו אנושי. אם
אני מרגישה אותם, אולי הם מרגישים אחד את השני?"
קלאוד שקל את האפשרות הזאת, מביט בשמיים
המאדימים. "זה אפשרי."
"ובכן," המשיכה סקאי.
"אני חושבת שהשמש והירח אהבו פעם אחת את השנייה."
קלאוד זינק ממקומו. לדברים שכאלה הוא לא
ציפה. הוא הביט בה בשנית, סקרן לשמוע את המשך דבריה.
"אתה מבין," היא המשיכה, מביטה
בשמש בחולמניות עצובה. "זהו סיפור אהבה בלתי אפשרי. על כל אחד מהם הוטל
תפקיד, ואין שום זמן בו יוכלו להיפגש."
קלאוד הביט בשמש באמפטיה מסוימת. משהו
בליבו היה חמים למשמע הסיפור, על השמיים שהוא אהב כמעט כמו שסקאי אהבה אותם. האש
התפשטה ברחבי השמיים, בגווני וורוד, אדום, וכתום.
"מלבד השקיעה."
קלאוד פקח את עיניו בהפתעה. הוא לא היה
יכול להביט בסקאי, אך יחד עם זאת היה מופתע, ורצה להגיד לה להמשיך בסיפורה. לכן
הוא נשען על העץ של מימי לור, מביט בשמיים ובסקאי בו זמנית.
"כשהשמש והירח עומדים להיפגש, השמש
מאדימה, מסמיקה מבושה. הרגע היחיד בו הם נפגשים מגיע, והיא נרגשת. לרגע אחד הם
נפגשים, והיא לא תראה אותו... עד למחרת," היא הפסיקה לזמן מה, מביטה בעצב
בשמש הנעלמת, כאילו הייתה חברה ותיקה. קלאוד היה בן, לכן פחות התרגש מסיפורי אהבה.
אך היה משהו מסתורי ברעיון, משהו שבהחלט היה יכול להתקבל על הדעת.
"הירח אוהב את זוהרה של השמש, השמש
אוהבת את המסתורין והחן של הירח. כך הם משלו בשמיים. אך יש רק עוד דבר אחד שמונע
מהשמש להיפגש עם הירח – ממלכת הכוכבים."
וקלאוד חשב שלא יוכל להיות מופתע יותר.
השמיים היו אדומים לחלוטין, מקיפים אותם.
"שליטת ממלכת הכוכבים, אחותה של
ממלכת השמש, נמצאת באחזקתו של שליט ממלכת הירח. כך קרה... שהירח התרחק מהשמש, בגד
בה. בין שליט ממלכת הירח ושליטת ממלכת השמש שלטה אהבה קסומה, בלתי אפשרית, אך
אופיו ההפכפך של הירח, המשנה את צורתו במשך החודש, גרם לו ללכת בעקבות הכוכבים
הזוהרים," היא סיכמה. היא אמרה זאת בעצב, אך הסיפור היה כבר זמן מה בראשה.
היא הפנתה את מבטה מהשמיים והביטה בקלאוד. "וכך, מאוהבים, השמש והירח הפכו
ליריבים, ופרצה מלחמה בין ממלכות השמים. הכוכבים החווירו, השמש המשיכה להאיר במלוא
עוצמתה, בתקווה שתגיע קרוב ככל האפשר אל הירח. הירח הקשיח פנים לעומת אהובתו
לשעבר, ואפלה עטפה אותו. הוא קבר באפלה הזו את הכוכבים, שכבר לא היו מאירים כמו
פעם. הם קטנו, התפרקו לאט-לאט לקבוצות כוכבים קטנות יותר, ואורם דעך. אך הם המשיכו
במלחמה, מלחמה שאיש לא ינצח בה." היא עצרה לזמן מה. השמיים התכהו. "כדאי
שנלך הביתה," היא אמרה. "מתחיל להחשיך." | |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
