פרק 3
- סוף העולם -
לילה. הירח זרח בשמיים, עגול וחיוור. עיניה הכחולות של סקאי נצצו בעודן מביטות בו בחוסר אונים. היה נדמה לה שהירח פועם, הולם, יחד עם ליבה. הירח התעטף בשמיכת הלילה הכהה, נטולת הכוכבים. סקאי ידעה שמשהו רע הולך לקרות.
"סקאי, מהרי!" קראה אימה, הבן. "הארוחה מתקררת!"
קריאת אימה העירה אותה לרגע ממחשבותיה. היא בלעה את רוקה. הבעת פניה, עיניה הפעורות, שיוו לה מראה של חשש, שמא הירח יעלם את תסיר את מבטה ממנו. בעוד מבטה עוקב אחרי שביל קרני הלבנה, היא יצאה מהחדר וירדה במדרגות העץ אל המטבח, רגליה טופפות, ידיה האוחזות במעקה רועדות. היא ניסתה להשתלט על עצמה. היא עצרה לרגע והסדירה את נשימתה, שואפת ונושפת עמוקות, אך ללא קול.
"סקאי!" קראה אימה בשנית, מגבירה את קולה לנימה נוזפת.
סקאי נאנחה. כלפי חוץ היא נראית רגועה למדי, לעת עתה. היא המשיכה לרדת במדרגות, ולאחר מכן הצטרפה אל הארוחה של משפחתה. כולם אכלו כרגיל, כמובן, אך נראה היה כי סקאי ממענת לאכול. היא שיחקה במזלגה באפונה שנחה בצלחתה, מתגלגלת הנה והנה בחוסר רצון.
"סקאי, מדוע את לא אוכלת?" שאל אביה.
סקאי לא ענתה לו. היא המשיכה לבהות באפונה, ידה תומכת בלחי שלה.
"סקאי?" שאלה סיילה, וניערה את כתפה. היא זינקה קלות כשסקאי הרימה שוב את ראשה והביטה בהם.
"איך הייתם מגיבים," היא שאלה, "אם הייתם יודעים שהיום הוא יומו האחרון של העולם?"
הם לא ידעו איך להגיב לזה. הם שתקו זמן מה.
"מובן שהייתי נלחצת," אמרה הבן בחיוך קטן, "אך הייתי משתדלת ליהנות מהרגעים האחרונים שלי. אם הרגעים האחרונים שלי יהיו בארוחה טובה עם המשפחה שלי, כשכולם אוכלים ונהנים, אני חושבת שזה היה מספק אותי."
"אני מסכים עם אימא שלך," אמר רקיע. "אבל למה את שואלת פתאום?"
"לא, זה... סתם," היא אמרה, מזייפת חיוך. כדי להשלים את הדמות של סקאי הרגילה, אותה היא משחקת, היא אכלה מצלחתה. 'הם צודקים,' היא חשבה לעצמה. 'ומלבד זאת, אני בוודאי רק מדמיינת לעצמי. כן, אני מדמיינת הכול. זה ההסבר היחיד.' היא שידלה את עצמה להאמין לדבריה שלה, עד שכמעט הצליחה בכך. היא הפסיקה לאכול.
"את נראית חיוורת," אמרה הבן. היא הניחה את כף ידה על מצחה של סקאי. "לא, אין לך חום."
"והיא גם לא אוכלת," התערבה סיילה.
"אני לא מרגישה כל-כך טוב, זה הכל," היא אמרה וחייכה חיוך קטן. לא היה זה שקר מוחלט. 'אתאפק רק עוד קצת,' היא חשבה לעצמה. למעשה, הייתה זו רק מחשבה אחת שחלפה בראשה. 'עליי לשלוט בעצמי.'
"אני חושב שכדאי שתלכי לישון," אמר רקיע, מביט בה בחשש.
סקאי נשמה עמוקות. בידיים רועדות, היא קמה וסידרה את כיסאה. היא ניגשה להניח את הצלחת במכונה, אך אימה אמרה שהיא תעשה זאת, מזרזת אותה ללכת לישון. סקאי חייכה. היא עלתה במדרגות, מרשה לעצמה להסיר את המסכה. היא עלתה לחדרה, וסגרה את הדלת. היא נשענה עליה, צונחת על הרצפה. מחלונה הביט בה הירח, והיא הביטה בו. היא עמדה לבכות. היא, והיא בלבד, ידעה שזה הסוף. היא כיסתה את עיניה הכחולות, הנוצצות, בידיה הרועדות. ליבה פעם מהר יותר ויותר.
'אני אוהבת את העולם הזה,' היא חשבה לעצמה. 'אני אוהבת את העולם הזה. בבקשה – הו, ירח – אל תעשה את זה,' היא חשבה לעצמה. היא קיוותה לחוש את ההקלה שבאמירת המילים האלה בקול רם, בבכי מתפרץ, אך היא לא רצתה להדאיג את הוריה. אסור לה להרוס את הרגעים האחרונים שלהם. הרי הם עצמם אמרו – הם היו רוצים שרגעיהם האחרונים, במידה וזהו יומו האחרון של העולם, יועברו כרגיל, באושר המשפחתי. היא כמעט התפקעה בקרבה. לא היה איש שתוכל לדבר איתו על נושא שכזה, איש לא יבין. 'מלבד...' היא חשבה לעצמה. היא הרימה את שפופרת הטלפון . בעודה ניגשת להקיש את המספר, לחיה החיוורות האדימו.
"הלו?" קול מוכר נשמע מהצד השני.
"שלום, אפשר לדבר עם קלאוד?" אמרה סקאי. היא קיוותה שקלאוד יענה קודם, אך השתדלה לכבוש את בכייה בכל זאת. היא דיברה בקרירות, לא מאריכה במילים.
"כן, רק רגע," אמרה אימו של קלאוד. היא שמעה אותה קוראת לו.
"מי זה?" היא שמעה את קלאוד שואל את אימו.
"זו סקאי," היא השיבה.
סקאי שמעה צעדים מהירים. קלאוד לקח את הטלפון מידה של אימו.
"הלו?" הוא שאל, והיא שמעה אותו מחייך.
"קלאוד?" שאלה סקאי, למרות שידעה כי קלאוד הוא זה שמדבר איתה. קולה נשבר. קלאוד היה חברה הטוב ביותר. בקולו ובנוכחותו היה מן קסם שכזה, שהסיר מעליה את כל המסכות.
"סקאי?" הוא שאל בדאגה. "את בסדר?"
"קלאוד," היא אמרה בבכי חרישי. "אני... לא יודעת איך להגיד לך את זה, קלאוד. בבקשה, הקשב לי."
"סקאי!" הוא קרא באימה, "מה קרה?!"
"אני רק רוצה שתקשיב לי היטב," היא אמרה, דמעותיה מרטיבות את שפופרת הטלפון. היא השפילה את מבטה, ליבה גועש, הולם, ודמעותיה החמות הן הלבה. "העניין הוא..."
"סקאי, בבקשה, הגידי לי! מה העניין?"
"זה העולם, קלאוד," היא אמרה, מרימה את מבטה אל הירח. "העולם שלנו יעלם."
"מה?" קרא קלאוד, לא מאמין. "על מה את מדברת?"
"קלאוד, אתה חייב להאמין לי, אני פשוט יודעת. הבט בשמיים."
קלאוד הרים את תריסי חלונו והביט בשמיים. הם היו כהים, כמעט קודרים, וריקים מכוכבים. הירח בהק בגאון בצמרת השמיים, מלא וזורח. קלאוד העמיק את מבטו בירח, עיניו נפערו.
"הירח," הוא אמר. "הוא מתבהר... ומתבהר... האור שלו מתחזק יותר ויותר... נדמה כאילו בקרוב הוא – "
"יעלם," השלימה סקאי את דבריו.
"בדיוק."
"וגם הכוכבים נעלמו," היא אמרה, בכייה רוגע. "קלאוד, רק אתה מבין למה אני מתכוונת. אני חוששת ששקיעת השמש היום הייתה האחרונה. אתה מבין?"
"כ-כן," הוא בקושי ידע איך להגיב. "מה אנחנו יכולים לעשות?"
"זה בדיוק העניין," היא אמרה. "אין שום דבר שנוכן לעשות."
"סקאי? מצטער, אני לא שומע מה אמרת."
"הלו?"
"סקאי?"
"קלאוד?"
קו הטלפון נותק. סקאי הביטה בטלפון כמטורפת. "לא," היא אמרה. "לא! לא! קלאוד!" היא צרחה. היא אימצה את הטלפון אל ליבה, מביטה בפחד מהול בכעס בירח. היא רעדה בבכי. היא קמה ופתחה את הדלת. אך במקום לראות מסדרון המוביל לגרם המדרגות היא ראתה את סוף העולם. כאוס מוחלט, המכיל את גוויות כל הדברים שאהבה בכוכב "ארץ".
"ארץ" הוא כוכב נפלא. לפני העולם שלנו, "כדור הארץ" אותו אנו מכירים, היה כאן עולם כמעט זהה לחלוטין, עולם מקביל – אם תרצו. היה זה עולם שליו, הרמוני. כל המדינות בו היו ביבשת אחת, וסביבה הים הכחול. כל המדינות חיו בשלום זו עם זו, וניתן לומר כי היו ערים שונות בארץ אחת. כולם דיברו את אותה שפה, כולם שוחחו בנעימים, כולם אהבו את העולם. מטורף לתאר עולם שכזה, הרחק לפנינו. אך מה קרה לעולם? אם העולם היה נפלא כל כך, מדוע הוא לא נשאר כשהיה? שני עולמות שונים, חלקת שמים אחת זהה. האם ייתכן שההיסטוריה תחזור על עצמה?
כל עולמה של סקאי חרב אל מול עיניה, ממש כך. היא שקעה אל תוך הנצח, שהתערבל סביבה בצבעים ובצורות משונות. היא הושיטה את ידה, למשש בפעם האחרונה את מגע החיים, מגעו של ביתה האהוב, אך היא לא הצליחה לגעת בדבר. כעבור כמה שניות לא היה סביבה דבר מלבד תוהו ובוהו מוחלט. לא היה עוד טעם לבכות. וגם אם רצתה, עיניה יבשו, אך ליבה עוד פעם. היא ידעה שאין לו עוד טעם לפעום, שכן במילא חרב עולמה. כל חבריה ומשפחתה נעלמו, בוודאי, או שגם הם מרחפים במקום כלשהו בנצח הזה. היא לא ידעה כמה זמן זה נמשך, ייתכן שהיא פשוט קפאה שם. ברגע מסוים היה נדמה לה שגם ליבה הפסיק לפעום, כמו היה עייף ממלאכה חסרת טעם זו, והיא נרדמה.
היא לא ידעה כמה זמן עבר, ייתכן שעברו נצח, או שניים. היא שמעה קולות אילמים, ראתה צבעים שקופים. היא התעוררה. כשפקחה את עיניה, לא היה זה אותו התוהו ובוהו שהיה לפני כן. היה נדמה לה שהיא יכולה להבחין באור, אך יחד עם זאת גם בחושך המנוגד לו. היא פסעה לה במחיצה שביניהם, בקו המפריד בין האור לאפלה, מביטה אנה ואנה בפליאה, גומעת בעיניה את המראות המוכרים. היא זכרה אור, היא זכרה חושך, זאת היא ידעה בבירור. אך היה עוד משהו. לפני שהייתה במקום הזה, היה עוד. כעבור זמן מה היא הרגישה שרגליה נרטבו. היא התכופפה, וראתה שזרם מים נסחף אליה. היא חמקה ממנו.
'מים,' היא חשבה לעצמה. היא טעמה מהמים האלו. 'הם מלוחים. אלו בוודאי מי-ים.'
מן המים צמח לו חול, שהפך לאדמה מוצקה, שהייתה חמימה לרגליה היחפות של סקאי. מן האדמה צמח דשא, שדגדג את רגליה בנוסטלגיה. מכל עבר צמחו פרחים, עצי פרי, וצמחי נוי.
מאין כל זאת הגיע? היא הסתכלה סביב, ולא ראתה דבר. יש מים, יש אור, יש חושך. משונה. היא הביטה מעלה, תנועה שהעלתה בה תחושת נוסטלגיה. היא ציפתה לראות מרבד כחול ואינסופי של חלומות, אך לא ראתה דבר. היא המשיכה להביט סביבה. היה נדמה לה ששמעה קול.
"הלו?" היא שאלה. "יש כאן מישהו?"
במפתיע, השיב לה קול.
"שלום," אמר הקול. לקול לא הייתה דמות, וקשה היה לומר שהיה זה קול. היא פשוט שמעה זאת, לכן היא חיפשה בעיניה את מקור הקול, ללא הצלחה. היו לה המון שאלות לשאול אותו, אך מפיה בקעה רק שאלה אחת סתמית.
"מה אתה עושה?" היא שאלה.
"בורא עולם," הוא השיב.
"בורא עולם?" היא שאלה בהתפלאות. "עולם כמו העולם שלי? כמו 'ארץ'?"
"איזה מן עולם היה 'ארץ' הזה?" הוא שאל בסקרנות.
"היה בו... עצים, צמחים, בעלי חיים, בני אדם," היא אמרה. "היו בו גם ים, ושמיים, וסיפורים."
"באמת?" התפלא הקול. "מוצא חן בעיני, 'ארץ' שכזה. אם כך, אצור עולם כדורי. כן, אקרא לו 'כדור הארץ'. הוא יהיה כמעט כמו העולם שלך."
"העולם שלי נהרס," היא אמרה, אך לא נשמע עצב בקולה. נפשה התגברה זה מכבר על העולם שאבד. "אני לא יודעת לפני כמה זמן זה היה. למעשה, אני לא חושבת שניתן להגדיר זמן במקום שכזה."
"זה מביא לי רעיון," אמר הקול. "מה שמך?"
"סקאי," היא אמרה. "שם אבי הוא רקיע, שם אימי הוא הבן, ושם אחותי הוא סיילה."
"מה משמעות השמות האלה?" הוא שאלה.
"אני לא יודעת," היא השיבה. "אני לא חושבת שיש להם משמעות מסוימת."
"ובכן, סקאי, מה לדעתך חסר בעולם שאני בורא?"
תשובתה של סקאי הייתה ברורה לה.
"שמיים," היא השיבה לו.
"אם כך," אמר הקול. "אצור שמיים." הוא חשב, והגיע להחלטה. "שם יש מים," הוא אמר, וסקאי הביטה תחתיה, "אצור להם חברה."
כעבור כמה רגעים הופיעו מעליהם שמים כחולים, שנבדלו מן המים בגוונם, מעט, בעזרת קו האופק.
"משום שגם שם יש מים, הם יקראו שמיים," הסביר הקול. "ובשמם הנוסף ייקראו רקיע, סקאי, סייל או סיילו, על שמך ועל שם בני משפחתך."
סקאי הביטה בהתפעלות מעלה. עיניה זרחו באושר, קורנות באור הראשון שנברא. היא לא הבחינה שאימה חסרה ברשימה.
"זה נפלא," היא אמרה. "אבל חסר כאן משהו."
"ומה הדבר?" שאל הקול.
סקאי חשבה מעט. היא לא זכרה במדויק מה הדבר.
"הייתה שמש בשמיים," היא אמרה בנימה חולמנית. "וכשהשמיים החשיכו מאורה הבוהק של השמש, היו בהם ירח, והיו גם כוכבים."
"שמש, ירח וכוכבים, את אומרת? הממ. אם כך, אוסיף שמש, ירח, וכוכבים."
כעבור זמן מה, הופיעו המאורות בשמיים.
"השמש תהיה על ממשלת היום," הוא אמר. "הירח והכוכבים על ממשלת הלילה. וכך ייווצר זמן: שעות, ימים, חודשים, ושנים."
"אך האם המאורות יסתדרו זה עם זה?" ציינה סקאי בנימה חוששת.
"חוששני שלא אשלוט על התנהגות ברואי," אמר הקול.
"אני מבינה," אמרה סקאי.
"אך מכיוון שעזרת לי, אני חושב שאוכל להעניק לך מתנה," אמר הקול.
פניה של סקאי האירו בשנית.
"מה הדבר?" היא שאלה בציפייה.
"את השמיים," הוא אמרה לה. "את אוהבת את השמיים, נכון?"
"בהחלט," היא אמרה בביישנות.
"אם כן, את תוכלי לסייע להם. את תוכלי לקבץ את של שלוש הממשלות, ולשלוט בהן כקובץ אחד."
"תודה לך," אמרה סקאי, רועדת מאושר. היא הביטה מעלה, בשמיים האהובים, מחייכת חיוך גדול כל כך שכמעט חצה את פניה. "תודה לך."
"ובכן, נותרה לי עוד חובה אחת קטנה. על שם אימך, אצור מקום ששמו יהיה 'גן עדן', או 'הבן'. ועכשיו, לכי לך לדרכך, אל הממלכה שלך."
"אלך," אמרה סקאי. "אך רק דבר אחד נוסף."
"מהו הדבר?"
"מדוע אני היחידה שנשארתי? עולמי נמחק, לא נשאר ממנו דבר. מדוע רק אני נמצאת כאן, וכל היקרים לי אינם?" היא שאלה, קולה רועד. מסיבה שלא הייתה ברורה לה, היא הבחינה שנוכחות הקול גרמה לה לפחד, להתרגש, ולהיות נינוחה לחלוטין – הכול בו זמנית.
"לכי לך," אמר הקול. "השאירי לי את שאר העבודה."
סקאי עברה אל השמיים, בלי לדעת מה יהיה העולם החדש שיברא הקול, "כדור הארץ" המדובר. היא ידעה שיש לה משימה, לדאוג שמה שקרה לא יקרה שוב. היא לא רצתה שאנשי העולם החדש יחוו את ההרגשה האיומה שהיא הרגישה, ביומו האחרון של העולם. לכן בפעם האחרונה היא נפרדה מעולמה הישן, ויחד עם זאת ברכה את עולמה החדש.
"שלום, עולם יקר."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
