בפרק הרביעי של הסיפור יש רגיעה קלה מכל הבלאגן של הפרקים הקודמים, כמו נשימה עמוקה כדי להתחיל את הסיפור הזה כמו שצריך. בפרק הזה לקחתי אתכם כמה צעדים אחורה, אל הנקודה החשובה שבה מתחיל הכל וממנה הולך לצמוח כל שאר הסיפור המטורף שמחכה לכם. אם עדיין לא וויתרתם, יפה מאוד. ההרפתקה שלכם רק התחילה ;)
 
מקווה שתאהבו את הפרק הזה :)

~LovableMuffin~ 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

שנים רבות עברו מאז היום ההוא. עידן ועידנים, כמה נצחים, ועשר שנים. אך לסקאי לא היה אכפת, משום שהיא, כמובן, לא ידעה. הרי אף אחד לא היה מעלה על דעתו ש"אֶרֶץ", המקום השליו ביותר שאי פעם נוצר, יחרב. לו היו אומרים לתושבי ארץ הוותיק דבר כזה, היה זה כאילו אמרתם להם שהים שינה את צבעו לאדום, שהקשת תהיה מעתה בגווני אפור, או שציפורים יחלו לדבר בשפת בני אדם. דברים כאלו ייחשבו כטירוף מוחלט, או כדמיון פרוע, אותו צריך לרסן. לכן, באותו יום קיץ, סקאי לא נתנה את דעתה לדבר מלבד אוצרותיה הכמוסים.
  היא הייתה אז בת שש שנים, מלאה בתמימות, אושר, וחוסר דאגות. אותו יום מיוחד היה היום בו גילתה את המקום – שעם השנים הפך למבצר שלה ושל קלָאוּד, חברה הטוב ביותר – "גבעת העץ של מִימִי לוּר".
  באותו יום, היא לבשה את השמלה הלבנה שקיבלה לרגל חגיגות סוף האביב. היא הייתה יפה מאוד בעיניה, והיא התרגשה מאוד ללבוש אותה בפעם הראשונה. לכן היא החליטה לצאת לטיול, להראות לחבריה, השמיים, את השמלה.
  היא יצאה מדלת ביתה, קרני השמש האירו עליה כזרוקים. היא חייכה לעצמה, והביטה סביבה.
  "הא?" היא אמרה עצמה בבלבול. היא שמה לב לרכב גדול בהמשך הרחוב, מספר בתים ליד ביתה. היא הביטה לשם עוד זמן מה. מן הרכב הגדול יצא איש רחב כתפיים. הוא פקד משהו על שאר האנשים ברכב, ומיד יצאו כולם. בתחילה סקאי פחדה במקצת, אך כמה רגעים לאחר מכן היא ראתה אותם נושאים רהיטים, והבינה: הם סבלים. אנשים חדשים עוברים לגור בשכונה. היא זרחה מאושר רק מעצם המחשבה על כך.
  'אולי יש להם ילדים!' היא חשבה. והתקרבה מעט לכיוון הבית החדש בהמשך הרחוב.
  מן הבית יצא בהתלהבות ילד בן גילה, בעל שיער כהה. הוא חייך בהתרגשות וקרא למישהו שהיה בתוך הבית. מיד יצא איש, שנראה כמוהו בגרסא מבוגרת, ואישה נוספת. הזאטוט משך בחולצת האיש, מספר לו משהו בהתלהבות. האיש חייך אליו ושפשף את שיערות ראשו בחיבה.
  'אלה בוודאי ההורים שלו,' היא חשבה. 'הם נראים לי נחמדים!'
  מחשבה זו בלבד הספיקה כדי לגרום לרגליה לרוץ אל עבר השכנים החדשים. נראה כי הילד שמע את קול רגליה הרצות, והוא הביט לכיוונה. פניו אורו, והוא ניתק מהוריו, מתקדם לעברה.
  "שלום לכם!" קראה סקאי, רגע לפני שהגיעה אל ביתם. היא עצרה והתנשפה מעט, מביטה באנשים, בבית, ובסבלים. היא חייכה חיוך גדול וזורח, ואז הסמיקה כשנזכרה בכך שעליה להתנהג בנימוס. היא מיהרה לסדר את שמלתה ואת שערה, והתקרבה המשפחה החדשה, לחיה העגולות עוטות גוון ורדרד.
  נראה כי הילד החדש לא הקפיד על נימוסים כרגע, כאילו ההתרגשות להכיר את הילדה הזרה השתלטה עליו.
  "שלום!" הוא קרא אליה בשמחה. "נעים להכיר אותך! אני קלאוד, ואני חדש בשכונה."
  "נעים להכיר," השיבה סקאי, מעט נבוכה. היא הייתה סקרנית כל כך להגיע לכאן ולדבר עם המשפחה החדשה, אך לא ידעה מה לעשות משהגיעה ליעדה. "שמי סקאי," היא אמרה, וחייכה בנימוס.
  הילד הסתובב אל עבר הוריו, כמבקש את אישורם, ואלו חייכו אליו.
  "זה בסדר, יקירי," אמרה האם. "החברה החדשה שלך נראית נחמדה."
  קלאוד הסמיק מיד, ומלמל משהו כמו "היא לא החברה שלי", אך סקאי לפתה מיד את ידו ודילגה אל עבר ביתה, נחושה להראות את קלאוד למשפחתה, כאילו היה צעצוע חדש, או כלבלב.
  "אימא!" היא קראה. הֶבֶן יצאה במהירות מהבית, מודאגת.
  "מה קרה?" היא שאלה.
  "תראי, אימא! תראי!" היא הציגה בפניה את קלאוד. "הוא בדיוק עברו לכאן!"
  "חבר חדש?" שאלה האם, וחייכה אליו בנימוס. קלאוד השפיל את ראשו במבוכה. הֶבֶן הבחינה מיד במזגו הנעים של הילד, ועד כמה יתאים להיות חברה של סקאי למשחק. "אתם רוצים לשחק כאן, או בחוץ?"
  "היכן תרצה לשחק?" שאלה סקאי.
  קלאוד רק משך קלות בכתפיו, עיניו פוזלות אל כיוון הרחוב. הוא רצה לשחק בחוץ, אך לא רצה להעליב את סקאי או את אימה. סקאי, כמו קוראת את מחשבותיו, אמרה לאימה כי הם ישחקו מחוץ לבית.
  "בסדר," אמרה האם. "אך היו זהירים, בסדר?"
  "בסדר!" קראה סקאי. "קדימה, נלך." היא אמרה לקלאוד, ושוב תפסה את ידו. השניים הלכו להם משם, סקאי מדלגת באושר, וקלאוד הנבוך נגרר אחריה.
  "לאן אתה רוצה ללכת, קלאוד?" שאלה סקאי בחביבות.
  "אני לא יודע," אמר קלאוד. "אני לא מכיר את המקום. עברנו לכאן רק היום."
  "הו, נכון," נזכרה סקאי וצחקקה במבוכה, משהבינה את טעותה. היא האטה את קצב הליכתה.
  השניים שתקו לזמן מה נוסף, והמשיכו ללכת. השמש זרחה באותו היום באור חמים. אורה היה מלטף, ולא בוהק מידי. לשמיים היה גוון קסום, טהור, ובוהק. עננים גדולים ולבנים שטו להם בשמיים, רכים כל כך, רחוקים כל כך. שניהם הביטו בכך, שותקים, אך מאושרים. הם לא ידעו זאת, אך זה היה דבר שהיה משותף לשניהם – האהבה לשמיים, האהבה לדברים הפשוטים והיפים ביותר. סקאי לא אמרה דבר, וקלאוד שתק גם הוא, אך שניהם הוקסמו. שניהם הניחו למשב הרוח הקל ביותר להגיע ולמלא אותם, לשמש לזרוח כאוות נפשה.
  הם יכלו להמשיך בשלווה הזו, אך משהו הפריע. הם היו מרוכזים כל כך בדברים גדולים כמו השמש והשמיים, ששכחו מהדברים הקטנים, בהם היו מבחינים, בוודאי, שאר בני גילם. הם שמעו קול יללה. יללה דקה, מתוקה. משהו בהם זינק. הם הביטו אחד בשנייה, מופתעים מהתיאום.
  "מהיכן מגיע הקול הזה?" שאל קלאוד. סקאי לא השיבה. היא התרכזה, עוקבת אחרי הקול. קלאוד הביט בה. היא התכופפה, ממקדת את מבטה באחד השיחים. ואז היא זינקה בהפתעה.
  "תראה!" היא קראה והצביעה על הדבר שראתה.
  קלאוד התכופף מעט והביט בשיח. לפתע העלים הירוקים רשרשו. "מה זה?" הוא שאל בהפתעה.
  "הסתכל קרוב יותר!" היא קראה.
  קלאוד התכופף מעט יותר, ברכיו נחות על השביל, ידיו מסיטות את עלי השיח הנמוך. לפתע, חיוך גדול עלה בפניו העגלגלות. הוא צחק.
  "זה חתלתול קטן!" אמר קלאוד. היה זה חתול קטן וירוק עיניים, פרוותו שחורה ולבנה בתחתית גופו. החתלתול המפוחד זינק מהשיח, כפותיו הקטנות שרטו חלושות את רגלו של קלאוד, ולאחר מכן רץ, בורח מהמקום.
  "קדימה, בוא נרוץ אחריו!" קראה סקאי, כאילו ניחוח הרפתקה דגדג באפה. היא לא הקדישה לכך מחשבה נוספת – ידה מצאה את ידו של קלאוד, ושניהם רצו אחרי החתלתול, צוחקים בהתלהבות.
  קלאוד הביט בסקאי הרצה לפניו. משהו בה היה שונה, ללא ספק. הדרך שבה היא מחייכת, אוחזת בידו בחופשיות כזו, כאילו הכירו מאז ומעולם. הם הכירו רק לפני זמן קצר – וכבר הם חברים טובים כל כך. בין רגע התפוגגו כל החששות שהיו לו לפני שהגיעו לעיר החדשה. חיוך גדול התפרש על פניו, והוא עזב את ידה של סקאי, מאיץ את צעדיו, עד שהיו מהירים כשלה.
  הם פנו בהמשך השביל, נחושים להשיג את החתלתול, ברגליהם הקטנות בלבד. זמן קצר לאחר הפנייה הזו הגיעה פנייה נוספת, וכעבור שלושה צעדים בפנייה החדשה – הם נעצרו. עיניה הכחולות של סקאי התרחבו בפליאה, עיניו של קלאוד נפערו גם הן בהפתעה מוחלטת. למרות שסקאי העבירה את כל שנותיה בעיר בקטנה הזו, היא לא ראתה מעודה את המקום הזה. וגם קלאוד, שהיה חדש כאן, הבין כי המקום הזה הוא דבר מה חדש, מיוחד. השניים צעדו צעד אחד, ועוד אחד, כמו היו יראים שבקרוב יתפוגג מולם המראה. הילדים הקטנים נשאו את ראשם מעלה, בוהים בתמונה הכבירה: הייתה זו גבעה, שנראתה עצומה לקטנטנים שכמוהם אך בינונית לחלוטין בעיני כל אדם אחר. בתקופה זו של השנה, תחילת הקיץ, הגבעה הייתה בשיא פריחתה. בין אניצי הדשא הרענן הזדקרו פה ושם חרציות לבנות, סביונים, ומעט מאוד פרחים סגולים וארוכים. ובראש הגבעה נישא לו עץ, רם ומלבלב. השניים הבחינו לפתע כי רגליהם החלו מטפסות במעלה הגבעה. הם נעזרו אחד בשנייה, למרות שהגבעה לא הייתה תלולה במיוחד. כשהגיעו לראש הגבעה, היה זה כמו אחזה בהם קדושה. הם התקרבו באיטיות ובלב הולם אל העץ. סקאי הניחה את ידה הקטנה עליו, והביטה במעלה הגזע. היה חרוט עליו דבר מה, שלא הבינה, שכן טרם ידעה לקרוא את "כתב הבוגרים" (כך נקרא הכתב הארצי בפי הילדים הצעירים שעוד לא ידעו לקרוא בצורה שוטפת. לכן הם למדו לכתוב בתחילה באותיות פשוטות יותר, שכונו "כתב ילדים"). אך מלבד האותיות, היה גם ציור. שני קווים מקבילים, ומתחתם כמו קו קעור. סקאי קימטה את מצחה.
  "מה אתה חושב שזה?" היא שאלה, והתרחקה כמה צעדים לאחור, עומדת ליד קלאוד.
  קלאוד הקדיש עוד מספר רגעים להתבוננות בציור המשונה. גם הוא עוד לא ידע לקרוא, אך הוא בהחלט ידע שהצורה שמתחת לאותיות אינה מילה, אלה סימן כלשהו. ואז, כמו הבזיק הדבר בראשו, הוא חייך והביט בסקאי.
  "זהו חץ!"
  "חץ?" שאלה סקאי בתמיהה, והביטה שוב בסמיילי. היא הטתה את ראשה שמאלה, מנסה לראות זאת בזווית אחרת. ואז היא הבינה: זהו חץ שמצביע מטה! היא חייכה. "לאן הוא מוביל?" היא שאלה את קלאוד.
  "לתחתית הגבעה?" שיער קלאוד. אך היה ברור שזה לא פשוט כל כך.
  "אולי... מתחת לעץ?" היא העלתה אפשרות נוספת.
  "מה יכול להיות מתחת לעץ?" שאל קלאוד.
  סקאי רק משכה בכתפיה. היא חשבה על כך כמה רגעים. "אולי זה אוצר?"
  "אוצר?!"
  "כן," היא אמרה, שמחה מכך שהוא מגלה עניין. "זהו אוצר, שהחביא מי שכתב את הדבר על העץ!"
  "אבל אז כולם יוכלו למצוא את האוצר," העיר לה קלאוד בחכמה. "ואז הוא לא יהיה האוצר הסודי והפרטי שלו, ואין טעם להחביא אותו מתחת לעץ."
  סקאי נאנחה, כאילו הרימה ידיים בכניעה. היא ישבה כשגבה נשען על העץ, והביטה בשמיים. וכמו כושפה, פניה זרחו באופן פתאומי. עיניה הביטו בהערצה בנוף שסביבה: בתי השכונה, שנראו לה רחוקים למדי, שכן היו מעבר לפארק ציבורי, שגם אותו היא טרם ראתה, ילדים ששיחקו בפארק, צוחקים וקוראים זה לזה כמתוך משחק, ומעל לכל – שמיים, שמי נצח בוהקים בתכלת. למען האמת, סקאי לא הרבתה לצאת מביתה. ואם יצאה, היא העדיפה לטייל עם הוריה. היא הכירה את הפארק הקטן שמאחורי ביתה, את בית הספר, ואת ביתם של משפחת פֶּפֶּר. אך לאזור זה של העיר היא טרם הגיעה. משהו אמר לה שהיא עוד תבלה זמן רב על הגבעה הזו.
  קלאוד הביט בסקאי, לא מבין, וישב לידה, נשען על העץ. תגובתו לא הייתה שונה משלה: הוא קראה קריאת פליאה, עיניו גומעות בסקרנות את כל המראות החדשים שסביבו. הוא מעולם לא הרגיש שייכות גדולה כל כך למקום כלשהו. העשב בידיו, הרוח בשערו, והשמיים מעליו, כמו עוטפים את כל מה שסביבו בשמיכה, מבטיחים לו כי הכול יישאר כמו שהוא כעת, לנצח.
  כשההבנה הכתה בסקאי, היא לא אמרה דבר. היא רק קמה ממקומה, והחלה לחפור תחת המקום בו ישבה.
  קלאוד מצמץ בבלבול. "מה את עושה?" הוא שאל. סקאי נראתה לו מוזרה יותר וחביבה יותר מרגע לרגע.
  "החץ," היא הסבירה, ממשיכה לחפור. "הוא בשבילנו!"
  "בשבילנו?"
  "כן!" היא קראה, והפסיקה משום שהתעייפה ולא השיגה דבר. ידיה היו חלשות מידי. "זה כדי שאנחנו נוכל להחביא כאן דברים! את האוצרות שלנו!"
  "הו," הבין קלאוד.
  "אבל כרגע אין לנו אוצרות," נזכרה סקאי, "ועלינו להשיג את חפירה על מנת לחפור."
  "אם כך, נשוב לכאן מחר," אמר קלאוד בחיוך.
  "בסדר," חייכה אליו סקאי.

שניהם נשארו עוד זמן מה בגבעה, שואפים את אוויר הבוקר הצלול.  למרות שהכירו רק לפני פחות משעה, הגורל יודע, השמיים יודעים, שזה מתחיל כאן, וייגמר רק בעוד שנים רבות – ביומו האחרון של העולם.