הבט למעלה, אל השמיים. מה אתה רואה? שמש? ירח? כוכבים? כך היה מאז ומעולם. מרבד גדול שנפרש מעלינו, מעוטר באבני חן להן אנחנו קוראים "מאורות השמיים", המאירים את לילותינו וזורחים על יומנו. כך היה מאז שחר הימים, וכך יהיה לעולם. אך מה היה לפני שחר הימים? לפני שכדור הארץ שלנו נברא, לפני שבני אדם שוטטו בו? כוונתי אינה לתקופת הדינוזאורים, אלא הרבה לפני כן. אנחנו מציירים בדמיוננו עתיד כמו בסרטי המדע הבדיוני, בו יש חלליות, מכוניות מרחפות, ורובוטים המתפקדים כבני אדם. אך מה עם העבר? אולי לפני שאנחנו חיינו כאן בכדור הארץ חיו כאן בני אדם אחרים. כדור-ארץ שלם, עם טכנולוגיה, תפיסות עולם, ותרבות – ממש כמו שאנו חיים עכשיו. כמו "יקום מקביל", רק בזמן שונה לחלוטין – הרחק-הרחק לפנינו.  

    הייתה זו ראשיתו של הסתיו. העלים נצבעו שוב בזהב, כמו לפני שנה, נושרים ומרפדים את האדמה הצוננת. השמש לא הייתה יוקדת כמו לפני זמן מה. היא הייתה נעימה ומאירה, ושלחה קרניים רכות וחמימות. הפעמון הורה על סיומו של יום לימודים נוסף בבית הספר, וסְקָאי מיהרה אל "העץ של מִימִי לוּר". העץ הזה קיבל את שמו הודות לכתובת שנחרטה על גזעו הזקן: "העץ של מימי לור", לידה נחרט סמיילי חייכן. סקאי חצתה את שערי בית הספר שנצבעו בצבע כחול צעקני, עברה את השומר, ואת שאר התלמידים המשתוקקים לחזור לביתם לאחר יום הלימודים המייגע, ופנתה שמאלה, דרך אותו שביל קטן ומקסים. היא תמיד אהבה את השביל הזה. משני צדדיו הייתה שורת עצים, שכעת השירו מעט עלי זהב, ובמהלכו היו מספר ספסלים, עליהם נחו בדרך כלל האנשים המבוגרים מבית האבות הסמוך. היא הביטה בחולמניות בעצים, בדשא שתחתם, ובאנשים המבוגרים שנהנו משלוות היומיום. היא חייכה לעצמה. היא המשיכה לפסוע בדרך המוכרת, שקועה במחשבות, עד שהגיעה לגבעה, שזכתה לשם "גבעת העץ של מימי לור" על שם העץ שעמד בראשה בגאווה. היא עלתה במעלה הגבעה המדושאת, וישבה בצילו של העץ החביב והמוכר, ילקוט בית הספר שלה לידה. הדבר שהיא הכי אהבה בעץ הזה הייתה הזווית שבה יכלה להרגיש כאילו היא כולה מוקפת בשמיים. הגבעה עצמה הייתה גבוהה למדי, לכן אם לא תביט לצדדים – לא תוכל להבחין בבתי השכונה שהיו מצד אחד של הגבעה. סקאי הביטה לכיוון ההפוך, זה שממנו נראתה רק הגבעה והפארק הציבורי שתחתיה. העץ החביב של מימי לור הצל עליה רכות, והיא הביטה בשמיים, חושבת לעצמה כי כבר זמן רב לא ראתה אותם כחולים כל כך. ואז, קול מוכר קטע את מחשבותיה.
    "סקאי!" קרא הקול החביב. סקאי קמה ממקומה והביטה לכיוון הקול: זה היה קְלָאוּד. קלאוד היה חברה הטוב ביותר של סקאי. הוא למד יחד איתה באותה כיתה, עוד מאז תחילת בית הספר היסודי. קלאוד הוא נער חכם ומשעשע, שתמיד שמח לשמוע את הסיפורים והפטפוטים של סקאי. הוא היה נער טוב לב, חברותי, וחמוד למדי. כעת הוא נופף לסקאי לשלום, עולה במעלה גבעת העץ של מימי לור.
    "שלום, קלאוד," אמרה סקאי בחיוך רחב והזמינה אותו לשבת לידה. קלאוד ישב לידה בחיוך, מסדיר את נשמתו.
    "מצטער," הוא אמר בחיוך מתנצל. "התעכבתי קצת בכיתה."
    "זה בסדר," אמרה סקאי בחיוך. קלאוד חייך אליה במבוכה. הם מגיעים לכאן בכל יום, לאחר בית הספר. שלא כמו בחיים אליהם אנו רגילים בעולמנו, בעולם העתיק של סקאי וקלאוד לא היו שיעורי בית. בכל בוקר הלכו הילדים המאושרים אל בית הספר, שם הם למדו ורכשו השכלה. הם חזרו בשעות שונות, לעיתים גם לקראת השקיעה. בית הספר היה מקום נפלא, בו לא רק למדו ונפגשו עם חברים, אלא גם פיתחו את כישרונם ותחביביהם. בבית הספר למדו ילדים החל מהגיל הרך עד לגיל הבגרות – שמונה עשרה. בפשטות, ניתן לומר כי בית הספר של אותם ימים היה שילוב מקסים של מתנ"ס, פארק שעשועים, גן ילדים, ובית ספר כמו שאנו מכירים אותו. בזמן שהילדים לומדים, הוריהם עובדים. לא משנה מה עבודת ההורים, השכר תמיד מכובד, והעבודה נמשכת עד שעה שש וחצי בערב. הילדים וההורים נפגשים בארוחת הערב, ומבלים זמן איכות משפחתי.
    סקאי הביטה בשמיים. מזג האוויר היה נעים, השמש האירה, ורוח קרירה נשבה ושיחקה בשערם. השלווה שלטה בכל, הקול היחיד שנשמע היה קול צחוק הילדים מהפארק שתחת בגבעה. אך סקאי לא התעניינה במה שמתחתיה, אלא רק במה שמעליה. בממלכת השמיים העצומה. היא אהבה את השמש, אהבה את ענני הקטיפה שעיטרו את המרבד התכול. קלאוד אהב גם הוא את העננים, את השמש, והשמיים. אך הוא בעיקר אהב לראות את סקאי זורחת בעודה מביטה בשמיים, עיניה הכחולות בוהקות, שיערה הקצר בגוון שחור סיני מתנופף ברוח הסתיו, חיוכה הקטן והחולמני עולה בפניה הבהירות. סקאי הייתה חברתו הטובה ביותר עוד מילדות. שניהם יחד חלקו עולם שאיש לא ידע עליו, ממלכה שלמה, רק שלהם. זמן רב הם היו מביטים כך בשמיים, בכל יום, מידי פעם מסתכלים בפארק שתחתיהם וצוחקים. הם דיברו על מה שהיה באותו יום בבית הספר, על המשפחה, מזג האוויר, צורות העננים, או ספר שקראו. באביב הגבעה הייתה כולה פורחת. בסיום היום, לקראת השקיעה, הם היו רצים במורד הגבעה, וחוזרים כל אחד לביתו.
אך היום סקאי הייתה שקטה. בדרך כלל היא מדברת ללא הרף מיד עם הגיעו של קלאוד, על העץ, על מוריהם, או על הדברים שאמרה אחותה הקטנה סִייֶלָה.     קלאוד היה מודאג מעט, אך הוא המשיך להביט בשמיים, כרגיל. הזמן ביצע את עבודתו, וכמעט הגיעה שעת השקיעה – שעת דמדומי הערב. הפארק שתחת גבעת העץ של מימי לור שתק, רק הציפורים נשמעו בעת חזרתן לקינן. השעות האלה לא עברו בשעמום מוחלט, השניים פטפטו מידי פעם. אך השתיקה ששררה בין מעבר הנושאים הייתה מעיקה. אלו היו שניות בהן סקאי בהתה בחולמניות בשמיים, אך לא כרגיל. כאילו משהו מטריד אותה, מסיח את דעתה.
    "השמש כמעט ושוקעת," אמר קלאוד וקם ממקומו. "נדמה לי שאחזור הביתה עוד מעט."
    "חכה!" קראה סקאי. היא לא רצתה שילך. קלאוד צדק, באמת היה משהו שהסיח את דעתה. הוא חייך בחום וחזר לשבת לידה. היא חייכה במבוכה, שוקלת את מילותיה.
    "מה יש?" שאל קלאוד. "את נראית מוטרדת היום."
סקאי שתקה לזמן מה. קלאוד המתין בסבלנות.
    "השמש שוקעת," היא אמרה. קלאוד הביט אל האופק. הוא ראה איך השמים נצבעים בגווני ורוד וכתום, איך השמש נעלמת באיטיות מאחורי הבתים הרחוקים. "אתה יודע למה?"
    "למה?" שאל קלאוד בבלבול. הוא לא הבין את שאלתה.
    "מדוע השמש שוקעת?" היא שאלה שוב, מחייכת חיוך קטן. קלאוד חשב מספר רגעים.
    "אולי השמש עייפה."
    "אתה באמת חושב כך?"
    "כן. היא מאירה עלינו כל היום גבוה בשמיים, ואין דבר שמחזיק אותה. אולי היא עייפה?"
    "הממ," אמרה סקאי. "אני חושבת שמשהו מוזר בשקיעה הזו. אחרי השמש יעלה ירח, נכון?"
    "נכון."
    "אבל זה ייקרה רק לאחר שהשמיים יצבעו בדם."
    "מה כוונתך?"
    "ממלכת השמש וממלכת הירח חיות במלחמה. בכל ערב ובכל בוקר נערך הקרב. כוחותיהם שקולים, לכן בכל פעם הם מביסים אחד את השני. בקיץ השמש נמצאת ביתרון זמן רב יותר, לכן היום ארוך יותר. אך בחורף הירח מביס אותה מוקדם יותר. השקיעה היא דמה האדום של השמש, והזריחה היא דמו הבהיר של הירח."
    קלאוד כבר הכיר את הסיפורים של סקאי, לכן הוא לא גיחך. למעשה, היה משהו בדבריה. הוא הקשיב בסבלנות ועניין רב, מחכה שתמשיך.
    "או," המשיכה סקאי, ממשיכה להביט בשמש השוקע ומדברת כמו-לעצמה, "שמאחורי כל זה מסתתר סיפור גדול יותר."
    "סיפור גדול יותר?"
    "בדיוק," השיבה סקאי ברצינות מבלי להביט בקלאוד, שפניו עטו הבעה מסוקרנת כעת. "סיפור גדול יותר, שאיש לא יודע."
שניהם הביטו בשקיעה זמן מה, דוממים כמו גבעת העץ של מימי לור וכל מה שסבב לה. בדיוק אז קלאוד נזכר – עליו לחזור הביתה!
    "אני מצטער," הוא אמר. "מתחיל להיות מאוחר, עלי ללכת."
    "זה בסדר," חייכה סקאי וקמה גם היא. היא ישרה את תלבושת בית הספר שלה. "גם אני צריכה לחזור."

    השניים הביטו מבט אחרון בשמש המדדה בנמנום במורד השמיים. הם נפרדו בליבם מהעץ, מהגבעה – מבטיחים כי ישובו מחר. הם ירדו במורד הגבעה, צוחקים כשהם מחליקים מעט בחלקו התלול של המדרון. הם המשיכו בדרכם, ונפרדו לפני שדרכיהם התפצלו.
    "נתראה מחר," אמרה סקאי, וחייכה חיוך קטן שיש בו מעט עייפות. היא החלה להתקדם לכיוון ביתה, ברקע השמיים כהו בהדרגה.
    "כן," אמר קלאוד, יותר לעצמו מאשר לסקאי. "אל תשכחי לספר לי את הסיפור הגדול!" הוא קרא אל דמותה המתרחקת.
    סקאי הסתובבה לעברו. היא חייכה חיוך זורח. "לא אשכח!" והמשיכה בדילוג אל ביתה.
כל אחד מהם חזר לביתו, על המדרכות נערמו תלים קטנים של עלי שלכת זהובים. עוד מעט יחשיך, ונורות הרחוב יידלקו. השמש התחמקה לה אל מחוזות נסתרים, להבת האור שלה נכבית לאיטה. הרוח נשבה, קרירה, מבשרת על היום הראשון של הסתיו המתקרב לקיצו.