hungry for love

אני רוצה לדבר על המעבר ממיה לאנה.

אני כבר שנים מנסה לעשות את המעבר הזה.

למה לא לנסות להחלים אתם בטח תוהים? אז התשובה היא כי אני זקוקה להפרעות האכילה שלי.

לאבד את ההפרעות הללו שלי זה הרבה יותר קשה בעיניי מכל דבר אחר.

הרגע הזה שבו אני מקיאה את הנשמה- השיחרור שזה מעניק לי.

אני לא יכולה להסביר למי שלא חווה את זה. יש בזה כאב נוראי- הגרון כואב, הקיבה מתכווצת....

אבל ברגע הזה שבו האצבעות שלי תחובות עמוק בתוך הגרון והעיניים שלי דומעות מכאב, אני ריקה- לרגע הזה אני מייחלת וייחלתי כל חיי.

לתחושת הריקנות הזאת. כי ברגע הריקני הזה כל המחשבות שלי נעלמות כלא היו. אני לא שמנה ולא רזה אני לא חכמה או טיפשה לא יפה ולא מכוערת...

אני לא שום תואר שהדביקו לי במהלך חיי. אני רק אני. קיימת.

זאת ההתמכרות שלי. יש אנשים שמכורים לסיגריות ויש לסמים, יש אנשים שמכורים לאלכוהול.

אני מכורה לרגע הריקון הזה. ולכן המעבר ממיה לאנה כל כך קשה לי.

כי לוותר על הדבר שמעניק משמעות למי שאני מבפנים. הרגע היחידי שבו אני בלי המסכות והצביעות שלי זה כאב הרבה יותר גדול מרגע ההקאה.

אבל, אני לא יכולה יותר!! אני חייבת לשנות. לוותר לחלוטין אני לא יכולה ולעולם לא אוכל ולכן החלטתי...

אני עוברת להרעבה. הרבה יותר קל לי לא לאכול מאשר לאכול.

לדעת שהאוכל בתוכי ואני לא יכולה להוציא אותו החוצה זה גהינום בל יתואר.

האם אני עושה את הדבר הנכון? כנראה שלא. אני לא טיפשה- אני יודעת שזו רק עוד דרך לאבדון.

אבל זו דרך קצרה יותר. ואני כמהה לסוף. אוי כמה אני רוצה שהכל כבר ייגמר.

הייתה לי פעם תפיסה שכשאהיה רזה הכל יסתדר. שהחיים שלי יהיו מאושרים.

אני אהיה יפה ונאהבת, אמצא את אהבת חיי, תהיה לי משפחה נפלאה, עבודה נהדרת. היו לי הרבה חלומות.

ועכשיו אני נטולת תקווה. החיים נשדדו ממני באכזריות. ונותרתי קליפה ריקה בלי חלומות בלי שאיפות. כשהשאיפה היחידה שנותרה לי היא שיום אחד הכל ייגמר.

וסוף כל של יום הקאות/לילה (לפעמים אני אוכלת ומקיאה עד אור הבוקר) אני מבטיחה לעצמי שזאת הפעם האחרונה.

ובכל ערב זה מתחיל מחדש.

"ממחר אני מתחילה לחיות אחרת". "ממחר אני עוצרת הכל". "ממחר הכל ישתנה..." "ממחר...."

אז איך אני עושה את זה? איך אני עוברת ממקום אחד לשני כשבעצם אני נשארת במקום?