hungry for love

אני רוצה לדבר על המעבר ממיה לאנה.

אני כבר שנים מנסה לעשות את המעבר הזה.

למה לא לנסות להחלים אתם בטח תוהים? אז התשובה היא כי אני זקוקה להפרעות האכילה שלי.

לאבד את ההפרעות הללו שלי זה הרבה יותר קשה בעיניי מכל דבר אחר.

הרגע הזה שבו אני מקיאה את הנשמה- השיחרור שזה מעניק לי.

אני לא יכולה להסביר למי שלא חווה את זה. יש בזה כאב נוראי- הגרון כואב, הקיבה מתכווצת....

אבל ברגע הזה שבו האצבעות שלי תחובות עמוק בתוך הגרון והעיניים שלי דומעות מכאב, אני ריקה- לרגע הזה אני מייחלת וייחלתי כל חיי.

לתחושת הריקנות הזאת. כי ברגע הריקני הזה כל המחשבות שלי נעלמות כלא היו. אני לא שמנה ולא רזה אני לא חכמה או טיפשה לא יפה ולא מכוערת...

אני לא שום תואר שהדביקו לי במהלך חיי. אני רק אני. קיימת.

זאת ההתמכרות שלי. יש אנשים שמכורים לסיגריות ויש לסמים, יש אנשים שמכורים לאלכוהול.

אני מכורה לרגע הריקון הזה. ולכן המעבר ממיה לאנה כל כך קשה לי.

כי לוותר על הדבר שמעניק משמעות למי שאני מבפנים. הרגע היחידי שבו אני בלי המסכות והצביעות שלי זה כאב הרבה יותר גדול מרגע ההקאה.

אבל, אני לא יכולה יותר!! אני חייבת לשנות. לוותר לחלוטין אני לא יכולה ולעולם לא אוכל ולכן החלטתי...

אני עוברת להרעבה. הרבה יותר קל לי לא לאכול מאשר לאכול.

לדעת שהאוכל בתוכי ואני לא יכולה להוציא אותו החוצה זה גהינום בל יתואר.

האם אני עושה את הדבר הנכון? כנראה שלא. אני לא טיפשה- אני יודעת שזו רק עוד דרך לאבדון.

אבל זו דרך קצרה יותר. ואני כמהה לסוף. אוי כמה אני רוצה שהכל כבר ייגמר.

הייתה לי פעם תפיסה שכשאהיה רזה הכל יסתדר. שהחיים שלי יהיו מאושרים.

אני אהיה יפה ונאהבת, אמצא את אהבת חיי, תהיה לי משפחה נפלאה, עבודה נהדרת. היו לי הרבה חלומות.

ועכשיו אני נטולת תקווה. החיים נשדדו ממני באכזריות. ונותרתי קליפה ריקה בלי חלומות בלי שאיפות. כשהשאיפה היחידה שנותרה לי היא שיום אחד הכל ייגמר.

וסוף כל של יום הקאות/לילה (לפעמים אני אוכלת ומקיאה עד אור הבוקר) אני מבטיחה לעצמי שזאת הפעם האחרונה.

ובכל ערב זה מתחיל מחדש.

"ממחר אני מתחילה לחיות אחרת". "ממחר אני עוצרת הכל". "ממחר הכל ישתנה..." "ממחר...."

אז איך אני עושה את זה? איך אני עוברת ממקום אחד לשני כשבעצם אני נשארת במקום?

אז מה עבר עליי בתקופה האחרונה?

הבולימיה השתלטה לי על החיים בצורה חסרת תקדים.

עד כדי כך שאני כבר לא מצליחה לעכל כלום. שומנים בעיקר מגעילים אותי.

היום אכלתי ענבים וזהו. החלטתי להפסיק לאכול הכל ולאכול כמעט רק ירקות ופירות כי שום דבר אחר לא מתעכל כבר.

המחלה המחורבנת הזאת. והכי מרגיז שאני לא יורדת במשקל. ביום כזה שאני לא אוכלת בו כלום אפילו המשקל לא שם עליי.

דווקא בימים של בולמוסים והקאות אני כן רואה תזוזה חיובית? זה פאקינג לא הגיוני?

מה לעזאזל קורה פה?

הכי חשוב זאת ההחלטה שלי לחזור להליכות יום יומיות. זה הפיתרון רבותיי. ספורט ואכילה בריאה.

בטח אתן צוחקות כרגע. מה "אכילה בריאה." את "שמת לב שאת בפרו אנה, נכון?" אז כן. ירקות ופירות. פירות בבוקר פירות בצהריים וסלט בערב.

ככה זה הולך להיות מעכשיו. לא עוד קולה דיאט. לא עוד הקאות. די הספיק לי עם זה. אני כבר לא רוצה את זה יותר.

כל פעם שאני מוצאת את עצמי עם ראש מעל לשקית זבל (אל תיגעלו אבל אני מקיאה לתוך שקיות זבל כי אני חייבת לראות שהכל יצא).

אני אומרת די- זאת הפעם האחרונה. וכל פעם משקרת לעצמי מחדש.

הבלוג הזה הוא לא כדי שתרוצוו עכשיו להקיא או כדי שתתחילו להרעיב את עצמכן.

בכלל לא. אני בדיוק באה להטיף נגד. כי יש לי ניסיון בכמה זה מחרבן את החיים. אז אל תתחילו משהו שאין לו סוף. ושהסוף היחיד שאני רואה באופק זה בית העלמין.

הייתי במכולת לפני כמה ימים ועמדה לידי מישהי שעבדה איתי פעם. לא ממש הצלחתי להיזכר מיהי כי גם המוח די נדפק לי. אז היא כזה למוכרת "היא הייתה עובדת טובה..." ו"מה את עושה עכשיו? את לומדת?" (כולם חשבו שאני אלמד כי אני ממש חכמה- לא מתביישת להגיד את זה כי זאת האמת). מה יכולתי להגיד לה? שאני בדיכאון, שאני מרגישה חרא? שאני במכולת כדי לקנות אוכל לבולמוס?

אז המוכרת: "את לא רואה? היא מבזבזת?" ולי בא לצעוק שאני לא מבזבזת שאני מבוזבזת. שנשבר לי לחיות ככה. שכבר בא לי למות.

בא לי לצעוק.

הבעיה שאף אחד לא מקשיב. המשפחה שלי כמעט ניתקה איתי קשר לגמרי כי הם כבר לא יכולים לשמוע את הדיכאונות שלי.

ואני לבד במערכה. לאף אחד לא אכפת. אפילו הפסיכולוג שלי "זרק" אותי. אני ככל הנראה מבזבזת לו את הזמן.

נשבעת לכם שאם אני אתפגר ברגע זה ממש ייקח לאנשים איזה שבועיים טובים למצוא את הגופה המצחינה שלי.

לכן אני מתחילה לכתוב ולעדכן מחדש. הפעם אני מתכוונת להחזיר את עצמי לחיים בכל מחיר. או שאני יוצאת לחיים בריאם ולהגיע לרזון.

או שאני מרימה ידיים. זהו!! אין כבר באמצע. אני לא יכולה להרשות לעצמי אמצע.

אתמול הייתה לי יום הולדת- לא אגלה לכם בת כמה אני כי אתם סתם תחשבו מי זאת המפגרת הזאת שמבזבזת ככה את החיים שלה.

את היומולדת שלי חגגתי לבד. הלכתי לסופר קניתי 2 עוגות הבית, 2 פרינגלס, ביסלי, 3 שוקולד, בגט וגבינה לבנה עם זיתים, ודוריטוס.

את הסיפתח עשיתי בדרך הביתה וכבר חיסלתי את הדוריטוס ושוקולד אחד. בבית חיסלתי כמעט את כל הבגט והגבינה ואחר כך חצי מעוגות הבית (יומולדת הייתה לי אלק) ואז חצי פרינגלס וכבר לא יכלתי יותר- הכל יצא החוצה. חשבתן שנגמר? אז זהו שלא. זה המשיך עם החצי השני של עוגות הבית והחצי השני של הפרינגלס כי אני לא משאירה חצאים. איך אימא שלי הייתה אומרת לי "תאכלי את כל מה שבצלחת", אז ילדה טובה אני. ועוד שוקולד והכל יצא.

ואז צרבת רגיעה הירדמות... כל התופעות הטובות.

וזהו. היה כואב מאוד. היה מאוד מצער והיה לי.... תחזיקו חזק. לא ממש טעים.

ואז התחלתי לחשוב אז למה לעזאזל זרקתי איזה 100 שקל לפח כרגע???

אז די מספיק לי. הבולימיה מרוששת אותי ולא מרזה אותי בכלל. אני תקועה על אותו משקל כבר מלא מלא זמן.

הייתי צריכה לפרוק אז בבקשה בלי הערות כמו "תפסיקי עם זה" או הערות רחמים "תרגישי טוב".

מי שרוצה לכתוב את זה שפשוט לא יכתוב כלום.

כבר הגשתי בקשה למרפאה להפרעות אכילה. ואני באמת כבר לא רוצה את זה אז אני לא צריכה לשמוע את כל הזבל הזה.

את הכל אני כבר יודעת.

לילה טוב לכולם.