הסרט שלי עדיין לא נגמר
שחור? לבן? לא תודה. אני בוחרת באפור |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
זה חתך אותי כמו סכין
החיוך היה מתוח על פניה
אף פעם אי היה אפשר לראות שהיא עצובה
שהיא בוכה
תמיד היה נראה שהכל אצלה בסדר
אף אחד לא הצליח להגיע לנשמה שלה
אף אחד לא העלה בדעתו שגם לה יש רגשות
אחרי הכל, אף אחד לא התעניין בה
ריחמתי עליה
מאוד
ניסיתי לעזור לה
היא הייתה דמות כל כך מיוחדת
אבל גם כל כך ריקה מבפנים
היא הייתה מרוקנת
שבורה, פגועה, כועסת
זרקו אותה לצד
גרמו לה לאבד כל מה שאי פעם היה לה חשוב
היא לא הצליחה להתפרק ליד אף אחד
לא היה לה אדם להניח עליו את הראש ולבכות
ועד שחשבה שמצאה אחד כזה -
איבדה אותו
החיים שלה על כף המוזניים
היא מהססת אם להתאבד
מאוד קשה לה
היא רבה עם כל העולם
היא רבה עם החברות שלה כל יום
היא מרגישה חנוקה בתוך בועה של בדידות
היא כועסת
מנסה למצוא את הרגעים היפים בחיים
מחפשת מישהו לספר לו את האמת, בלי לשקר
מקום להיות בו כנה ואמיתית
היא...על מי אני עובדת. זאת אני
| |
 עם ההחלטה שנתנה ומליבה ממאין להחליט
אני מבולבלת.
אני כ"כ לא יודעת מה לעשות. פשוט מבולבלת.
אני יושבת מול המסך, כולי אדומה ומזיעה.
האם אי פעם יהיו לי חברות אמיתיות!?
חשבתי שיש לי. אני כבר לא יודעת כלום.
הכל כ"כ מעורפל אצלי עכשיו. אני לא יודעת כבר.
מה כבר ביקשתי..חברה טובה אחת! זה הכל!
ואפילו את זה אני לא יכולה לקבל..
חשבתי שיש לי שתי חברות טובות, שלהן אני יכולה לספר הכל..
אבל זה השתנה. כמה ימים חברה שלי לא מגיעה, והכל..
מתפרק.
כל החברות שלנו שבורה ומרוסקת.
והכל באשמתי.
למה הייתי צריכה להשתנות שינויים קיצוניים בכמה ימים!?
למה לא יכולתי להישאר אופל הבת הידידותית והנחמדה!?
נמאס לי כבר האופוריה הזאת.
אני לא יודעת כבר להבדיל בן דמיון ומציאות.
אני כבר לא יודעת כלום.
אולי כל זה סתם דמיון,
או סתם אופוריה או שטות מטופשת שלי.
כי באמת..
אני מבולבלת ולא יודעת כבר..
אני לא יודעת מה טוב לי ומה רע
| |
אז זה מה שקורה אצלה בלב
אני יושבת מול המחשב ולא מאמינה שאני הולכת לכתוב את זה ולספר כל מה שעובר עלי עכשיו,
לספר את הסיפור האמיתי מאחורי החומות שהתגבשו במשך השנים.
מי שקרא את הקטעים שלי, אולי יצא לכם לשאול את עצמכם "למה היא לא נפתחת לאנשים?" אז זה לא היה ככה תמיד.
מכיתה א' עד כיתה ג' הייתי ילדה מאוד מאוד מקובלת. הייתי מוערצת בשל הרצינות שלי, למרות שבפנים - בלי שאף אחד הרגיש בכך - הייתי קפואה.
העניים שלי היו ריקות, נטולות רגש או הבעה מסויימת.
בכיתה ד' משהו בי השתנה. התחלתי להיפתח מחדש לעולם, לצחוק, לחייך, לחזור לאופטימיות ולתמימות.
מה לא הייתי נותנת כדי לחזור לזה עכשיו.
אני רוצה להיות תמימה. לא מתוחכמת, לא לעשות תמיד אחת ועוד אחת. למה אני זאת שתמיד צריכה לצאת ולהילחם? אני מתגעגעת לתמימות, לישירות ולכנות. מה קרה לי!?
בתחילת כיתה ה' התחלתי להבין שהתחילו "לנצל" מצבים שאנשים נמצאים בהם. אם מישהו היה בוכה היו צוחקים עליו ופוגעים בו.
אז פעם אחת בכיתי. אני לא ממש זוכרת על מה. אני זוכרת את הצחוק שלהם, הצחוק המרושע והמלגלג שהקיף אותי מכל עבר. כולם הביטו בי, כולם - בלי יוצא מן הכלל, וצחקו. פשוט צחקו עלי. על הפנים האדומות, על העניים הנפוחות ועל הדמעות שגלשו מעני בלי מעצור.
ואז..התפרצתי עליהם.
צרחתי כמו משוגעת, והם? לא הזיז להם. כ-ו-ל-ם, אפילו ה"חברות" הכי טובות שלי צחקו עלי(עכשיו כמובן שיש לי חדשות).
בשיעור - הציקו לי והמורה לא שמה לב. היו מחקים אותי מאחורי הגב ומצחקקים.
כמה חודשים זה נמשך ככה. התעללות הזאת.
אחרי החודשים ההם השתנתי מהקצה אל הקצה. הבנתי כמה ילדים מרושעים ואכזריים, שמי שקראת לו "חבר" מחר יבוא ויצחק עליך או יתקע לך סכין בגב.
כנראה שזהו הטעם המר של החיים שלי.
היום אף אחד לא זוכר את המקרה, בטח שלא מזכיר אותו.
אבל אני אף פעם לא אשכח את זה.
את הצחוק המרושע והמלגלג, את החיקויים שלי, אפילו את ה"בז בז" שעשו לי מאחור, את הנגיעות בכתף, את הכל.
אני בחיים לא אשכח את זה. את הזכרון הצורב הזה שגורם לי לדמעות בעניים.
ואת האמת? שאין לי בכלל במה להתבייש.
ובפעם הראשונה, אני גאה בדמעות האלה שזולגות לי מהעניים,
כי אלה דמעות של סבל שצריכות לצאת, שאין לי מה להתבייש בהן.
כי בסך הכל - מי שצריך להתבייש עכשיו - זה רק הם. הכיתה שלי.
| |
|
כינוי:
ofel
בבלוג זה
בכל הבלוגים
