אינני יכול לחשוף את זהותי, כי ככל הנראה זה יהרוס את חיי. החברה אוהבת ונהנית לראות באנשים כמוני מפלצות, חלאת המין האנושי, אנשים בלי זכות קיום ועוד שלל כינויים שנורא כיף לשמוע. מספיק לקרוא את הכתבות והטוקבקים כדי להבין שכדאי שאשמור על זהותי בסוד. מאוד הייתי רוצה לצעוק לכל העולם על עצמי. זה לא קל להסתתר כל החיים. חיים שלמים שאני מציג שקרים או חצאי אמת לאנשים אחרים. אפילו שמעולם לא פשעתי. לא עשיתי שום דבר רע! ועדיין אני צריך לחיות עם המועקה הזו. עם ההרגשה הזאתי שאני לא רצוי. ההרגשה שאני בן אדם רע. מישהו פעם כינה את זה בתור "המפלצת הפנימית" - כביכול זה מישהו אחר, בתוכו, ששולט במעשים.

אבל אין טעם להכחיש את זה. אני אוהב בנים. אני אוהב את המראה החלק שלהם, הילדותי, האף הסולד, העיניים התמימות, הגוף הקטן והלא חטוב. אני אפילו לא חושב שזה חייב לבוא לידי ביטוי בקטע מיני. אני פשוט אוהב את החברה שלהם, את המגע הרך שלהם. עם כל זאת, החברה היום כל כך קוצנית, שזה הופך גם את הניסיונות הכי אפלטוניים שיש ביני לבין בנים להיות כמשימה בלתי אפשרית. אתם אולי חושבים לעצמכם, ודאי שאני לא צריך אפילו להתקרב אליהם. הרי אני מסוכן! אני עלול לפגוע בהם!!! האם כל גבר שנמשך לנשים, כביכול סטרייט, הוא בן אדם מסוכן? אני סבור שלא. כך אני גם רואה בעצמי. כמו שגבר יכול להיות בקרבת נשים בלי לפגוע באף אחת, כך גם אני יכול להיות בקרבת בנים צעירים בלי שיקרה שום דבר. אבל נכון לעכשיו, מסתבר שגם זה לא מקובל ולא נראה בעין יפה.

אנשים בדרך כלל מדמיינים את אוהב הבנים הממוצע (או כפי שנקרא בשפת העם, פדופיל) כגבר מזדקן, מכוער, שמן. שמענו על הרבה מקרים גם בעולם הדתי והחרדי על מעשים מגונים, אז בטח הישראלים מדמיינים את הפדופיל כבן אדם דתי. אבל אני אפילו לא סיימתי את העשור השלישי לחיי. לא התחלתי להקריח, אני צעיר, רענן, אפשר אולי לומר חתיך. אם רק הייתי רוצה - הייתי משיג כל בחורה שרק העיפה לעברי מבט. גם הייתי קרוב במספר הזדמנויות. אבל זה לא מה שאני רוצה. לא מה שהגוף שלי רוצה. לא מה שהמחשבות שלי רוצות. אם הייתי יכול לשלוט בזה - ודאי הייתי מוחק את כל המחשבות והרצונות האלו, ונהיה 'נורמלי'. אבל נכון להיום, אין טעם להילחם בטחנות הרוח האלו. זה מי שאני ואני צריך לחיות עם זה.