כבר בתחילת השירות הסדיר
שלי, הציג בפניי המפקד את נושא התרומה לקהילה ביחידה. מדובר בקונספט פשוט
מאוד - מספר פעמים בשבוע שולחת היחידה שני חיילים לבית ספר בקרית אונו כדי
להצטרף לכיתה ליום לימודים. זינקתי על ההזדמנות הראשונה שנפתחה ללא צל של
ספק - איזו דרך טובה יש לי לתת מעצמי לקהילה אם לא במשהו שאני כה טוב בו,
בזכות שנות ניסיון בהדרכה?
מספר ימים לאחר מכן, הגעתי בבוקר למתחם בית הספר. החייל שהיה אמור
להגיע איתי בסוף נאלץ להעדר, אז זה הותיר רק אותי. מנהלת בית הספר פגשה
אותי והחלה לתאר את בית הספר. היא דיברה על כך שמדובר בשכונה בה רוב
התושבים מגיעים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך: הרבה משפחות חד-הוריות בהן ההורה
עובד קשה מאוד ומרוויח מעט מאוד בתמורה, להרבה מהילדים אין כסף לכריך
לארוחת 10. נראה שחשוב לה מאוד שהמורים, וכמוהם גם החיילים המלווים, יתנו
לתלמידים הרגשה חמה וקרבה כדי שתהיה להם הפוגה טובה מהחיים הקשים בבית.
המנהלת ליוותה אותי בדרכנו לכיתה בה אבלה את שארית הבוקר - כיתת החינוך
המיוחד.
נכנסתי לכיתה וקיבלו את פניי מורה, סייעת וכעשרה תלמידים שלא היו באותו
הגיל. להבדיל ממה שהייתי רגיל בילדותי, החלוקה בין בנים לבנות הייתה, פחות
או יותר, שווה. אחרי סיבוב היכרות קצר עם הכיתה, המורה ביקשה שאעזור
לאורי, שישב בשורה הלפני אחרונה. הוא היה בגיל של כיתה ב', ילד חמוד עם
נמשים ושיער שחור וקצר. התיישבתי לידו והתחלתי להקשיב לשיעור. למרות השלב
המתקדם בשנת הלימודים ולמרות הגיל של חלק מהילדים, הם למדו משהו בסיסי יותר
- כתיבה וקריאה של אותיות ותנועות בדפוס. הסתכלתי על המחברת והספר של
אורי, ונהניתי לראות מהי שיטת הלימוד לקריאה וכתיבה לילדים קטנים. ראיתי
שאורי הוא ילד שקט מאוד, ממעט להשתתף בשיעור, גם חסר ביטחון, באיזשהו מקום,
ביחס לכיתה.
כל תרגיל שהמורה ביקשה לפתור, עודדתי אותו ותיקנתי אותו כשטעה בעדינות
רבה. כשהמורה שאלה שאלות לכיתה, שאלתי אותו בשקט אם הוא יודע את התשובה,
ואם ידע, ביקשתי ממנו שירים את היד ויאמר את התשובה. הוא ענה על שאלות
המורה בקול חלש כל כך, זה הקסים אותי. פעם אחת המורה לא שמעה את תשובתו, אז
שימשתי בתור "מגאפון" שלו. הרבה פעמים המורה כתבה מילה חדשה על הלוח
וביקשה שהילדים ינסו לקרוא אותה לעצמם. אני שאלתי אותו באופן אישי - גם כי
לפעמים לא היה מרוכז בשאלות של המורה, וגם כי רציתי שיתחיל לצבור קצת
ביטחון. לא גיליתי לו את התשובות לאף שאלה, אבל כן לפעמים, כשראיתי שנתקע,
ניסיתי לעזור לו להיזכר בעזרת רמזים. שמחתי מאוד לראות שהוא עשה התקדמות
נאה במהלך היום - אם בתחילת היום הוא לא הצליח לקרוא כמה אותיות בנפרד,
בסופו הוא היה מסוגל להקריא ולכתוב אותן יפה מאוד.
חששתי שהמשמעות של כיתת חינוך מיוחד היא, בין היתר, בעיות משמעת,
ולשמחתי גיליתי שזה לא כך. על כל רחש קטן ביותר של הכיתה הצליחה המורה
להשתלט בקלות, הרבה בזכות הטענה "כבדו את החייל שנוכח מולכם". תחושת גאווה
מילאה אותי באותו רגע. הייתה לי הרגשה שהילדים רואים בי דוגמה, והשתדלתי
לעשות את המיטב כדי להיות דוגמה למופת.
בהפסקות של אותו היום, שוטטתי במסדרונות חופשי, בחנתי את הילדים של בית
הספר. זכור לי שחלפה בראשי המחשבה שאני כה קרוב לכמות כה גדולה של ילדים,
ושאם אנשים היו יודעים מי אני, היו ככל הנראה מגרשים אותי החוצה בבעיטה.
שוחחתי קצת עם המורים, שניסו לנצל את ההפסקה עד תום עם קפה, סיגריות ואוויר
צח. בין לבין, חיפשתי את תלמידי הכיתה וניסיתי להצטרף לאיזה משחק שהם
שיחקו בחצר, כבר לא זוכר איזה. גם הספקתי פה ושם לדבר עם אורי קצת יותר
לעומק - כמה אחים ואחיות יש לו, מה תוכנית הטלוויזיה האהובה עליו, מה המצב
של ההורים וכדומה. ניכר שהוא צמא לתשומת לב ושהוא שמח מאוד שהענקתי לו
אותה, וכל פעם שראיתי אותו מחייך, הרגשתי פרפר קטן בלב מרחף.
בפעם השנייה שבאתי לבית הספר, כשבועיים לאחר הפעם הראשונה, התנדבתי פעם
נוספת לכיתת החינוך המיוחד - למרות הצעת סגנית המנהלת שאהיה בכיתה אחרת.
כשנכנסתי לכיתה הייתה התרגשות גדולה מאוד בקרב התלמידים והתלמידות, הם קראו
בשמי (איך הם זכרו? אלופים) ואחת ניגשה וחיבקה אותי. השיעורים באותו יום
חלפו כמו בפעם הקודמת, עד כמה שזכור לי, אז לא ארחיב שוב. עד סוף השנה,
השתדלתי להתנדב כמה שיותר פעמים לפעילויות בבית
הספר הזה. לא היו יותר מדי, אבל כן הייתי נוכח ועזרתי לארגן כל אירוע גדול
שתוכנן לאותו בית ספר, למרבה הפתעתו ושמחתו של אחראי החינוך ביחידה שלנו.
אחת הפעמים הייתה ביום הזיכרון לחללי צה"ל. היינו לא מעט חיילים באותו יום
ועברנו בין הכיתות והסברנו על המשמעות של היום, הקרבה שלו ליום העצמאות
וכדומה. אני זוכר שהיה לי רגע מביך קצת בכיתה א' כלשהי, ששמתי לב שאני מדבר
איתם קצת מעל גובה העיניים והמורה הייתה נבוכה מזה, אבל יצאתי מזה בשלום.
בטקס עצמו, הייתי גאה לשים את הכומתה על ראשי (טקס ראשון על מדים), לעמוד
דום בצפירה ובהורדת הדגל, כשבמקביל אני מצליח לקלוט לא מעט מבטים לעברנו
מכיוון קהל הילדים.
באחד הימים אני זוכר שראיתי את אורי, באחת ההפסקות, עצוב מאוד. זה כאב
לי מאוד. ניסיתי להבין מה קרה לו, והוא סיפר שהוא רב עם אחת הילדות. עזרתי
להם להשלים ועודדתי אותם לשחק ביחד. זה היה מאוד נחמד לראות שהכול הסתדר
בסוף. אני לא זוכר באילו שלבים זה קרה, אבל אני זוכר שאורי נתן לי לפחות
חיבוק אמיתי וחזק אחד. כמו שאמרתי, הוא לא ילד של דיבורים, וזה היה, עד כמה
שזכור לי, חיבוק שקט מאוד אבל רב עצמה. אני חושב שאני זוכר שלא ידעתי מה
לעשות עם הידיים - לטפוח לו על הגב? לחבק אותו חזרה? יש דברים בודדים
שהצליחו לרגש אותי בחיים, וזה היה אחד מהם. הלב שלי יותר מרטט באותם רגעים.
אורי כזה ילד מקסים וכל כך צר לי שמאז שהיחידה שלי ניתקה את הקשר עם אותו
בית ספר, לא ראיתי אותו פעם נוספת. עבר הרבה זמן מאז, וכולי תקווה שהוא
מסתדר בלימודים ובחיים טוב עכשיו.
מלבד החיבור עם אורי, יצא לי גם להיות קרוב לילד אחר במהלך הביקורים
שלי בבית הספר. משך את עיניי ילד עם שיער בלונדיני וארוך, שממבט ראשון לא
הייתי בטוח אם זה בן או בת - התסרוקת נשית במידת מה והוא לבש חולצה אדומה
בפעם הראשונה שנתקלתי בו. הוא היה גבוה ביחס לילדים בבית הספר, אז ניחשתי
שהוא בכיתה ו'. הרבה פעמים שהסתובבתי בהפסקה, הבחנתי בזה שמציקים לו,
קוראים לו בשמות - בעיקר "הומו", "ילדה" או "כוסית" - מה שדי הבהיר לי
שמדובר בבן ולא בבת. החלטתי שאני לא יכול לעמוד בשקט. ניגשתי אליו ודיברתי
איתו. הוא סיפר כמה שזה מפריע לו, וניסיתי לחזק אותו ולכוון אותו. ללמד
אותו 'לשים פס' ולא להתייחס לכל שטות שאומרים לו. אני חושב שאמרתי שהוא יפה
ושהוא לא צריך להתבייש בזה, ושהבעיה היא לא אצלו אלא בילדים האחרים שלא
יודעים איך לתפוס אותו. אני זוכר שהוא אמר שהוא ממוצא הולנדי - ההולנדי
הראשון שאני פוגש בחיי, ואמרתי לו כמה הוא נדיר. הוא נראה שמח מאוד שיש
מישהו שמדבר איתו בגובה העיניים, מבין את הקשיים שלו ואפילו מעודד אותו. מה
מתוק יותר עבורי מלראות ילד מחייך, ועוד בזכותי? זו הרגשה מדהימה. באחד
הביקורים הבאים שלי ביקשתי שיצלמו אותנו, שתהיה לי מזכרת - זו תמונה שאני
שומר עד היום במחשב, אפילו שיצאתי די מכוער בה כי לא הייתי מדוגם כל כך.
לסיכומו של דבר, אין דבר שעושה אותי מאושר יותר מאשר ילדים שמחים. בתרומה לקהילה לא רק דאגתי לעצמי, אלא גם נתתי מעצמי למען הסביבה. אני מבין
שסך הכול לא עשיתי עבודת קודש, וזה לא שהילדים יצאו מהמצוקה הכלכלית
שסוררת בשכונה שלהם, אבל אני מרגיש שנגעתי בלבם, נתתי להם תקווה והיוויתי
עבורם דוגמה, משהו לשאוף לו. העובדה שהצלחתי גם לממש את עצמי וגם לעשות
משהו משמעותי לחברה כולה הסבה לי אושר רב וחיזקה אותי מאוד. אני מפציר בכל
אחד ואחת מכם - אם יש לכם הזדמנות לתרום מזמנכם עבור הקהילה והחברה, עשו
זאת! תחושת הסיפוק שתמלא אתכם בזכות זה שווה יותר מכל סכום כסף בעולם.
לרגל חגיגות הצפייה ה-9,000, הנה סרטון שחלקכם אולי נתקלו בו בעבר: