הסיפור הבא הוא סיפור שכואב לי מאוד לכתוב. כל פעם שאני נזכר בו אני נמלא בדמעות. זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, ואני יודע שלא אזכה לחוות את זה יותר. כזכור, בפרק הקודם, סיימתי את עבודתי בקייטנה. לא היה לי ספק שאני מסתכל על ילדים בצורה לא שגרתית. הייתי בשיאו של תהליך ההבנה וההפנמה לגבי עצמי. אחד המסמרים האחרונים בארון היה מספר מצומצם של חלומות שהיו לי בתקופה הזו: חלמתי על ילדים. לא ידעתי איך לתפוס את הנושא הזה, איך להסתכל על עצמי. מצד אחד, לא עשיתי שום דבר רע, וגם לא חשבתי לעשות שום דבר רע. מצד שני, כן היה ברור לי שקשר עם ילדים, גם קשר סתמי, הוא על גבול הבלתי אפשרי: גם כי זה לא נראה טוב וגורר אירועים לא נעימים, וגם כי הזמן שלי נהיה מצומצם מאוד לאחר אחת מנקודות הדרך הגדולות בחייו של כל נער ישראלי - הגיוס. הסיפור הבא מתרחש בתחילת דרכי בצבא, אפשר לומר במקביל למה שמתואר בפוסט "תרומה לקהילה".

כהרגלי באותם ימים (ובעצם גם בימים שלפני כן, וגם בימים אלו), ביליתי לי במגרש, משחק כדורסל בזמן שילדים משחקים כדורגל באותו מקום. בין הילדים במגרש היה אותו אחד שסיפרתי עליו בפוסט הקודם, ואני זוכר שהסתכלתי עליו, תוהה אם הוא זוכר בכלל מה היה ואם זה גורם לו להסתכל עליי בצורה אחרת. אני מניח שכנראה לא. בכל מקרה, המחשבות וחוסר הריכוז הזה כמעט גרמו לי לפספס את אחד הילדים היפים ביותר שפגשתי בחיי: היה לו שיער חום בהיר באורך בינוני, אף קטנטן, עיניים כהות ומתוקות. הוא עמד בשער בדיוק, וכשאני התיישבתי לנוח מאחורי השער, התחלנו לשוחח. "זה יום ההולדת שלי היום", הוא סיפר. אז הכרתי אותו בדיוק ביום בו מלאו לו 11 שנים. עוד פרט מעניין עליו הוא היותו בן יחיד להורים גרושים.

באותו יום עוד לא יצא לי להכיר אותו, אך בימים שלאחר מכן פגשתי אותו במגרש מספר פעמים. התחברתי אליו, דיברתי איתו, שיחקתי איתו כדורסל. הוא היה גרוע בזה, אבל לאף אחד משנינו לא היה אכפת מזה במיוחד. תוך זמן קצר הוא גילה את השימוש הכי מוצלח שלו בי - קיר הטיפוס הפרטי שלו. אני לא זוכר איך זה התחיל, אבל פתאום הוא נמצא על הכתפיים שלי, בין אם בישיבה או בעמידה, נהנה מהאוויר מהגובה הרב. בהתחלה הייתי נבוך מזה, וכשנערים גדולים יחסית עברו ליד והסתכלו בתמיהה, הייתי זורק משפט כמו "אין לי מושג איך הוא הגיע לשם, שמישהו יוריד אותו!". אבל נהניתי מזה כל כך ולא רציתי שזה ייפסק. כל יום שהייתי חוזר הביתה הייתי ממהר למגרש, מהר לפני שתשקע השמש, כדי לראות אותו. הוא כמעט תמיד היה שם, אולי בגללי ואולי סתם כי בא לשחק עם ילדים אחרים. ברגע שהיה רואה אותי, הוא שמח כל פעם מחדש. הוא ציפה לזה מאוד וכמעט תמיד הוא זה שביקש ויזם: החזקתי והרמתי אותו בכל דרך אפשרית שרק יכולנו להעלות על דמיוננו - שק קמח, הפוך, על הצוואר, על הגב, על הכתפיים, כמו חתן וכלה. הייתי מכנה אותו "קופיף" בגלל האקרובטיות שהפגין. אחד הטריקים האהובים עליי היה לגרום לו להאמין שאני הולך להפיל אותו, רק כדי להרגיש את הריפלקס של האחיזה המבוהלת. הייתי עושה לו "פו" בבטן כדי לדגדג אותו והוא השתגע על זה.

רק רציתי להיות איתו כמה שיותר זמן. הייתי שבוי בקסם. הוא היה כה יפה, כה מקסים, כה מושלם. ילד אלוהי. כל רגע שביליתי איתו, ידעתי שזה כנראה הטוב ביותר שאצליח להשיג אי פעם, לכן השתדלתי לחרוט את החוויות המשותפות עמוק בזיכרון. אני בחיים לא אשכח את התחושה כשהיה על כתפיי, כשהרגליים שלו היו צמודות ללחיים שלי, כשהוא היה מתכופף כדי להסתכל עליי והראשים שלנו במרחק סנטימטרים אחד מהשני. יצא שאנחנו מבלים לא מעט זמן משותף. כל זה היה לעיניהם הפקוחות של כל מי שבא למגרש. אחת מהבנות שהדרכתי בקייטנה, ושהייתה באותו זמן כבר לא קטנה כל כך, הבחינה בקשר המיוחד הזה שנרקם ביני לבינו. לא רק שהיא לא ראתה שום דבר לא תקין, היא אפילו 'עודדה' את הקשר בדרך מסוימת: כשראתה אותי לבד הייתה תמיד שואלת "סוקרטס, איפה החבר שלך?" וכשהייתה יודעת את התשובה לכך הייתה אומרת: "סוקרטס, החבר שלך שם!". הרבה ילדים חשבו שאנחנו אחים מרוב שהיינו ביחד. לא היה אכפת לי מכל תשומת הלב הזו. אפילו העזתי לעשות צעד בולט יחסית - והוספתי אותו לפייסבוק. הילד הראשון, ולא האחרון, שהוספתי אי פעם לפייסבוק.

רוב הימים, השקיעה הייתה נקודת הפרידה בינינו. אולם, החל משלב מסוים, הוא התעקש להישאר עמי גם אחרי החשיכה וגם אחרי שיתר הילדים הלכו. הוא תמיד לקח את הפלאפון שלי והתקשר לאמו כדי לבקש ממנה להישאר עוד קצת, עוד רבע שעה, עוד חצי שעה. כשהיא אישרה לו, הייתי צריך להחזיק בבטן שאגות שמחה. באותם הימים, הייתי בין הראשונים שהחזיקו בידיהם סמארטפון, וכמובן, לא יכולתי לא לחלוק אותו. הוא נהנה לשחק מאוד בשלל המשחקים שהיו לי. היינו יושבים בפינה כלשהי בתיכון, רק הוא ואני, והוא היה משחק בפלאפון בעודי בוהה בו. "אני יודע שאתה מסתכל עליי" הוא אמר. "אבל איך? העיניים שלך לגמרי במסך...", תהיתי בחזרה. הגם שהוא שם לב לזה שאני בוחן אותו לעומק, לא היה אכפת לו וזה לא נראה לו מוזר. אני יודע שלא רציתי לעשות דבר מעבר לזה, רק למשוך את הזמן, רק להיות קרוב עוד שנייה או דקה לשלמות הזו. להסתכל עליו עד שיבוא סוף העולם. הייתי מהופנט מיופיו, מבלי יכולת לזוז.

מה עושים כשהגיעה השעה ללכת הביתה? הוא לא גר קרוב למגרש, והתלבטתי כל פעם מחדש אם לקחת את הסיכון הענקי וללוות אותו לביתו, שהרי כולם עלולים להבחין בזה ולהרים גבה. החלטתי בשתי הזדמנויות שכן. בפעם הראשונה אני זוכר שליטפתי לו את השיער והתייפחתי כמה שאני מתגעגע לתחושה הזו של שיער ארוך כמו שהיה לי לפני הצבא. "אני יודע שהיה לך שיער ארוך, סיפרת לי כבר", הוא אמר. בפעם השנייה, הוא החל את הדרך הביתה בשיחה מהטלפון שלי לאמו כדי להודיע לה שהוא בדרך. אפשר לומר ששיא מערכת היחסים בינינו הגיע באותו רגע: נתתי לו יד לכמה שניות. הרגשתי כאילו אני נמס, היו לי דמעות של אושר בעיניים. אני גרוע יותר ממעריצה שרופה של ג'אסטין ביבר...

אחרי זה, קרו מספר דברים במקביל שהובילו לכך שמערכת היחסים הזו תגיע לסיומה. הוא נקע את הכתף או את היד אחרי שנפל מגובה רב (קופיף כבר אמרתי?), כשבמקביל הלחץ בבסיס גרם לי להישאר עד שעות מאוחרות יותר ויותר. באחת הפעמים האחרונות שראיתי אותו, זה היה בזמן שהתחלתי לגדל זקן. כשחזרתי הביתה על מדים פגשתי אותו, והשווצתי בזיפים בפניו. הוא הושיט את היד הבריאה כדי להרגיש אותם. ילד אחר שהיה שם ציין את העובדה שהדרך בה הילד הסתכל עליי הייתה מוזרה, אבל לא היה אכפת לו מזה, זה נראה לו רגיל לחלוטין. כל יום שהייתי בבסיס עד הלילה, הייתי מסתכל מהחלון, בוחן את הגוונים הסגולים-ורודים של השקיעה, מתייפח על זה שכל יום שעובר, אני רק מתרחק יותר ויותר, על זה שהנה עוד יום חלף מבלי שראיתי אותו. תקופת העומס הסתיימה, וציפיתי שהימים הקסומים ישובו. הם לא, כי הוא הפסיק לבוא למגרש. אני עדיין רואה אותו בשכונה פעם בהרבה זמן, כשברוב הפעמים הוא לא מבחין בי. לפני כחודש נתקלתי בו והוא נופף לי לשלום. מיותר לציין שהלב שלי עשה חמש סלטות מרוב התרגשות, ובקושי הצלחתי להרים את היד כדי להחזיר לו שלום משלי. בזו מסתכמת האינטראקציה שלנו בשנים האחרונות, מאז תמו ימי התהילה שתיארתי פה.

משהו שחשוב לי לציין הוא שבמקביל לקשר שלי עמו, הבנתי מעבר לכל ספק שאני לא בסדר. התחלתי לשקול ברצינות את האפשרות ללכת לקב"ן ולהתוודות בפניו על מה שעובר עליי. באתי לרופא וביקשתי הפניה לקב"ן, והוא התעקש לדעת למה. לא העזתי להוציא מילה, אפילו התחלתי לבכות מרוב פאניקה. הוא נתן לי הפניה ריקה אף על פי שלא היה מרוצה מכך. לא מימשתי את ההפניה הזו בסוף. לא ידעתי איך אסתיר את העובדה שאני הולך לקב"ן, והפחד הגדול מלספר למישהו חי וקיים על הרגשות האלה ניצח אותי. ידעתי שזה חייב להיות סוד, וידעתי שברגע שמישהו אחד יודע - זה כבר לא סוד. זה מתגלגל, ומשם הדרך לזה שהחיים נהרסים די קצרה.

חושבים שאני ראוי לפרס Golden Blog בקטגוריית הבלוגים המתמודדים? הצביעו לי פה אם אתם חושבים שכן.