כזכור, הפרק הרביעי הסתיים בכך שהסתיים הקשר ביני לבין מי שאני מחשיב בתור האהבה הגדולה ביותר שלי. נכנסנו לתקופה לחוצה מאוד בצבא ומאז כמעט ולא ראיתי את הילד הזה. לאחר שירד הלחץ, אפשר לומר שזו הייתה, על הנייר, התקופה הטובה ביותר בחיים שלי - שגשגתי מאוד בצבא, לקחתי על עצמי אחריות רבה, נהייתי מקצוען. גם הפעילות שלי בתחום התרומה לקהילה לא נעלמה מעיני המפקדים שלי. קיבלתי הערכה רבה על תפקודי, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישיותית. לא רק בצבא היה טוב, אלא גם מעבר - ביססתי לעצמי לא מעט חברים וחברות, קרובים יותר ופחות, מכמה מעגלים חברתיים שונים. הרבה פעמים הרגשתי (ואני עדיין מרגיש כך)  שאין מספק זמן ביממה בשביל הכול ובשביל כולם. הרבה פעמים הייתי צריך "לאכזב" מישהו או לוותר על משהו כי יש דברים בעדיפות גבוהה יותר.

אבל הניתוק המוחלט מכל מה שקשור לילדים פער אצלי ריקנות אדירה. התרומה לקהילה בבית הספר ההוא בוטלה בסוף שנת הלימודים. בגלל העומס הפסקתי ללכת למגרש ועברתי לעשות ריצות בלילות כתחליף לספורט שהיה לי חסר. עם כל האושר שהיה לי בחיים, משהו היה חסר לי. באחת השמירות בבסיס, כשאני מפטרל לצד חברי לצוות, התחלנו לדון בענייני פילוסופיה וגישה לחיים. היה לי קשה מאוד לתאר את התחושה שלי מבלי לגעת בשורש העניין. "מה כבר לא בסדר, סוקרטס? מה יכול להיות חסר לך?", אמר לי. הוא הציג בפניי דרך מעניינת להסתכל על הדברים. אני דוגל בגישה שצריך לדעת להיות מאושר ממה שיש לך, לדעת ליהנות מהחיים כי סך הכול החיים יפים. אבל לא הניסיון להסתכל על הדברים כמוהו ולא הגישה הבריאה שלי לחיים מועילים לי.

יום אחד חזרתי הביתה שיכור לאחר יציאה טובה בפאב. בלי לדעת מה אני עושה, התחלתי לשפשף ולשפשף. דמיינתי דברים שעדיף לא להעלות בכתב. מעל לעשרים שנה מאז שנולדתי, ואוננתי בפעם הראשונה בחיי. מי היה מאמין שאפשר להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן? בהתחלה עשיתי את זה אחת לשבוע, ובהדרגה זה הגיע למצב של פעם ביום, ממש לפני השינה. הרבה פעמים שהייתי מאונן, הייתי מתחיל לבכות. מתחיל לבכות שאני דפוק בשכל, שאני מטומטם, שאני מפגר. הייתי כועס על עצמי - "מה אני עושה?". כל פעם מחדש, התעכבתי ב"השלמת המשימה" בגלל הכעס והתסכול. בכנות, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הרגשתי תקוע; כל זה נראה לי הזוי מדי. מצד אחד, הגעתי לאיזשהו סיפוק כל לילה. מצד שני, ידעתי שזה לא הגיוני מה שאני עושה. אולם, לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לאונן כשאני מדמיין דברים "רגילים" או כשניסיתי פורנו רגיל. לא העזתי לנסות פורנו "לא רגיל", כמו שכתבתי פעם בתגובות, גם כי זה לא חוקי ועלול לסבך אותי בענק וגם כי זה הרגיש לי פסול לקחת חלק מהתועבה הזו של ניצול ילדים. אז "הפלגתי" עם הדימיון בכל הכוח.

נחזור לצבא. זכיתי להערכה רבה ממפקדיי על פועלי, והייתי מועמד ברור לצאת לקורס קצינים. כל השרשרת הפיקודית שלי תמכה ברעיון שאהיה קצין מעבר לכל ספק. אך לי כן היו ספקות. ידעתי שאם אצא לקורס קצינים, מדובר בחצי שנה בה בוודאות לא יהיה כל מגע או קשר ביני לבין ילדים. כמובן, הרצון שלי לעשות משהו משמעותי, לנצל את היכולות שלי כדי לתרום טוב יותר, לפקד ולקחת חלק חשוב יותר במערכת היו הסיבות למה כן כדאי להיות קצין. בסופו של דבר, קו המחשבה שהנחה אותי היה שעדיף להמשיך עם הניתוק מילדים, שאולי אם אתרחק מכל זה, אפסיק להיות מוטרד מזה. בקורס עצמו המשכתי לפרוח ולשגשג וסיימתי אותו בלי מאמצים מיוחדים. רק אציין שעם סיום החלק העיקרי של הקורס, בטקס הסיום בבה"ד 1, אף על פי שכולם מאושרים ומחייכים לנוכח סיכת המ"מ החדשה והמנצנצת, אני הרגשתי תחושת עצבות מסוימת. אז כן, עבדכם הנאמן הוא קצין. קצין הוא קצין הוא קצין, לא משנה מה הוא, לא? גם אם הוא פדופיל, הייתי והנני חושב לעצמי.

זמן לא רב אחרי הקורס, החלו להטריד אותי חלומות מסוג אחר וחדש. החלומות נהיו בהירים וברורים מאוד. פתאום החלו להופיע פרצופים מוכרים, כמו קרובי משפחה, משהו שלא היה לפני כן. הייתי שומע מוזיקה ולפעמים מלחין שירים חדשים בעצמי. רצתי, קפצתי, יריתי, בעטתי, טיפסתי, עפתי, טסתי - מה לא עשיתי בחלומות האלה? הייתי קם בבוקר כל פעם עייף, כאילו חוויתי את ההרפתקאות האלה על בשרי. החלטתי לספר על כך לרופא היחידה, והוא הפנה אותי לשני גורמים - למעבדת שינה ולמרפאת בריאות הנפש. המשך יבוא...