זהו הפוסט הלפני-אחרון שלי פה*. כחלק מניסיון שלי להתקדם הלאה ולהתנתק מהדמות של הפדופיל, אני צריך גם להשאיר מאחור דברים שמקבעים אותה אצלי, כמו הבלוג, השיחות הפרטיות במייל, בסקייפ ובמסנג'ר. תכננתי לכתוב מספר פוסטים על המסלול שעברתי בטיפול, אך אדלג על כך בעיקר כי ה"סוף" שלו כבר ידוע - חודשים בודדים לאחר שפניתי לקב"נית לראשונה, נקבע שחלק מהטיפול יהיה הסירוס הכימי שאני עובר. בואו נגיע לעניין שלכבודו באנו הנה.

כשבועיים לפני הפגישה עם הפסיכיאטר שהייתה אמורה לסמן את תחילת הסירוס, הייתי במסיבה של חברים באחוזה בסביון. המסיבה הייתה רוויה באלכוהול, ואני, אף על פי שאני נמנע משתייה בשנים האחרונות, החלטתי לתת לעצמי להשתחרר וליהנות מהמסיבה עד הסוף. בתחילת המסיבה הכרתי חבר של חבר - גבר בן 20 שנראה מקסימום בן 15. כשאמר לי שהוא בן 20, שאלתי מספר פעמים אם הוא לא מנסה לשקר לי. אהבתי מאוד את המראה שלו. אבל אני, כבן אדם שמנסה להציג תדמית של סטרייט כלפי חוץ, לא ניסיתי ליזום שום צעד. לאחר כמה כוסות ייגרמייסטר שירדו בגרוני, שמעתי את אותו בחור מספר לידידות שלו "בדיוק יצאתי מהארון. אני הומו ואני לא מתבייש בזה יותר!". באותו רגע הרגשתי שאני נדלק. הוא ראה שאני עומד ליד, פנה אליי ואמר "קיוויתי שגם אתה". אני עוד יותר התכווצתי בפנים, אבל אמרתי "חבל...", כשבלב אני חושב לעצמי "אין לך מושג בכלל".

ידעתי ששיקול הדעת שלי לא במאת האחוזים בגלל האלכוהול שבדם שלי, לכן התכתבתי עם פדופיל אחר מפורום התמיכה מה דעתו בנושא. הוא אמר לי שכדאי לי ללכת על זה, מה יש לי להפסיד כבר? שתיתי עוד כמה כוסות כדי שאני אוכל להיות משוחרר יותר. תפסתי את הבחור בחדר עם עוד שתי בנות, אין לי מושג על מה הם דיברו. ידעתי שזה יהיה שקוף אבל לא היה לי אכפת במיוחד ואמרתי להן שאני רוצה לספר לו משהו. כשהן יצאו, סגרתי את הדלת והתיישבתי לידו. "אז מה...", זרקתי לו. "אני גם הומו". לא עברה שנייה והלשונות שלנו התאחדו. התנשקנו בכזה להט, זה הרגיש לי כל כך זר, אבל גם כל כך טוב. ליטפנו אחד את השני תוך כדי, הרגשתי את חום גופו ממש מקרוב. זה היה מטורף. לא ידעתי מה אני עושה כל כך. אף פעם לא התנשקתי עם גבר. אמנם התנשקתי כמה פעמים לפני כן עם נשים, אבל זה לא היה דומה בכלל. התשוקה שהייתה מעורבת פה הייתה מעל כל רמה שיכולתי לדמיין.

כעבור כחצי שעה שאנחנו ביחד, משהו, כנראה, נדפק לי במוח. ביקשתי ממנו לעצור רגע ואמרתי שאני רוצה לומר לו משהו. "אני נמשך אליך כי... אתה נראה כמו ילד. אני פדופיל". אני הייתי בהלם. מה לעזאזל, מוח, למה אתה עושה את זה? גם הוא היה בהלם. התחלתי לומר לו בכמה מילים שאני בטיפול, והוא מלמל שהכול יהיה בסדר. אני חושב שהוא לא רק היה שתוי באותו ערב, אלא גם מסומם. בכל מקרה לא נראה שזה הפריע לו כל כך, והמשכנו להתנשק ולהתמזמז. זמן מה לאחר מכן הוא החל לפתוח את הכפתורים במכנסיים שלי. אני הייתי דלוק מכך לחלוטין. דווקא ברגעים אלו חברים שלי התחילו לדאוג להעדרי מאוד, התעקשו לראות שאני בסדר ודרשו שנפתח את הדלת - הם היו מודעים לכמות האלכוהול הגדולה ששתיתי ולכן דאגו לשלומי. מלאכים אמיתיים. אז באותו לילה לא המשכנו להתגפף, אבל כן הספקתי לתפוס אותו לשיחה, והתחלתי לספר לו על עצמי, באופן שדומה לדרך בה פתחתי את הבלוג. גם סיפרתי לו על הסירוס שקרב ובא בעוד שבועיים. באותו לילה, נראה שהוא מקבל את המשקולת הענקית הזו לא רע. הייתי מופתע, אבל שוב, כנראה הסמים דיברו במקומו. ראוי לציין שהוא הבן אדם הראשון שאינו איש טיפול שאמרתי לו את המילים האלה. אף פעם לא דמיינתי שהבן אדם הראשון שאני מכיר מ"החיים האמיתיים" שיידע על הסוד האפל שלי - יהיה הומו שהכרתי באותו לילה. הזוי משהו.

בצהריים שלאחר מכן, אחרי שישנו קצת כל אחד בביתו, התחלתי להתכתב איתו בווטסאפ. שאלתי אותו מתי ניפגש כדי להמשיך את מה שהפסקנו. הוא התחיל להביע ספק בכל העסק הזה, התחיל לדבר על כך שהוא רוצה בן זוג ולא רק סקס, ואני הבהרתי לו שאני לא מחפש בן זוג כי אני לא רואה את עצמי כהומו, ואני לא רוצה שיראו בי כאחד כזה. אני לא בארון - אני בארגז צעצועים. אני ניסיתי לשכנע אותו שלא יזיק לו גם קצת סקס. לאף אחד לא מזיק סקס, לא? ניסיתי גם להסביר לו שליצר המיני שלי יש זמן קצוב, ושאני הייתי שמח להיפרד ממנו עם מתנה קטנה-גדולה שכזו. אבל נראה שהשכנועים שלי לא עוזרים. בערב, קיבלתי ממנו סדרה של הודעות, בהן הוא מספר לי שחברים שלו אומרים שהוא מתנהג מוזר, שהוא ניקה את כל הבית ושהוא התקלח שלוש פעמים. לא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי להבין - הוא נגעל. הוא נגעל ממני על מי שאני, הוא נגעל מעצמו שבכלל נגע בי. הבנתי שסקס לא ייצא מזה, אבל היה לי חשוב שירגיש טוב יותר עם עצמו. הפצרתי בו שניפגש, משום שעל מנת לדבר על הנושא הכבד הזה עדיף שזה יקרה פנים מול פנים. באמת הכוונה שלי במפגש הזה הייתה לנקות ממנו את תחושת הגועל ולא לנסות לשכנע אותו להזדיין איתי.

נפגשנו בלילה שלמחרת בפארק כלשהו. אמנם עברו אנשים מדי פעם, אבל הם היו רחוקים מאיפה שאנחנו וסביר מאוד שהם לא יצליחו להבין על מה אני מדבר. יצאתי במסע ההסברה הראשון שלי. במפגש הזה שפכתי עליו (כמעט) את כל מה שיש לי לומר על הנושא. בעצם, אפשר לומר, העברתי לו חלק נכבד מאוד מהתוכן של הבלוג פה, בפגישה פנים מול פנים. נראה שהוא מתחיל להבין דברים. בתחילת המפגש אמר שהבטיח לעצמו שלא נעשה כלום, אבל אחרי כשעה של דיבורים, בהם, כנראה, הסיפורים הרבים על האהבות שלי והטיפול שלי שבו את לבו, הוא רכן לעברי. שמתי לו אצבע על השפתיים והזכרתי לו מה שהוא הבטיח לעצמו. מסכן, בטח הביצים שלו כאבו מאוד באותו לילה. כשנפרדנו באותו לילה, הוא שאל "אז מה אנחנו עושים הלאה?", ואמרתי לו שמבחינתי, בעיקר משום שהוא יודע את הסוד הגדול שלי, אנחנו צריכים להיות קרובים. לא בני זוג ולא סתם מכרים, אבל קרובים.

בימים שלאחר מכן, הוא חזר לבסיס שלו - הוא משרת בבסיס סגור. התכתבנו בווטסאפ בכמות מטורפת, כשאני ממשיך לספר לו על עצמי, על החוויות שלי, על הרגשות שלי. על כל מה שזה אומר. דיברנו גם, כמובן, עליו, על העובדה שבחר לצאת מהארון מאוחר. דיברנו על התחביבים המשותפים שלנו, על מוזיקה, על החיים. שלושה ימים בדיוק לאחר המפגש אני מקבל הודעה מוזרה מאוד: "אני מתבייש ללכת למלתחות בבסיס, כי אני לא רוצה שיראו שעומד לי. סוקרטס, הדבר היחידי שאני רוצה לעשות כרגע זה להזדיין איתך!". איכשהו, נראה שהצלחתי במשימה המקורית שלי, אבל באותם ימים כבר ירד לי ממנו. כל השיחות איתו כיבו את המשיכה שלי אליו. ההבנה שהוא לא ילד, אלא גבר עם עומק גדול מאוד ובכלל לא תמים - הרי תמימות זה מאפיין שאני אוהב מאוד בילדים - גרמה לי להיות אדיש להצהרה הזו. לכאורה, זה היה אמור להיות רגע הניצחון שלי, אך לא הצלחתי לשמוח. אי לכך, קבענו להיפגש בביתו בשישי בערב, יומיים לפני המפגש עם הפסיכיאטר שהיה אמור להתחיל את הסירוס. אני אמנם כבר לא חרמן, אבל מה יש לי להפסיד? העיקר לנסות.

אז אנחנו אצלו בבית, יושבים במרחק של שני מטר אחד מהשני, ומדברים. לא הרגשתי דחף כמו שהרגשתי באותו ערב שבוע לפני כן, אז לא מיהרתי לשום מקום. אחרי כמה דקות של דיבורים, הוא הציע שניתן לזה צ'אנס. התיישבנו על המיטה שלו והתחלנו להתנשק ולהתגפף. בהדרגה אנחנו מתפשטים - הורדנו אחד לשני את החולצה, פתחנו את הכפתורים בג'ינס והורדנו אותו, ואחרי זה גם תחתונים. עירומים לגמרי. זה לא הרגיש לי נכון, והרגשתי שמשהו אצלי לא דופק כמו שצריך, שלא עומד לי עד הסוף אפילו. האמת, די חששתי שיחשוב שיש לי קטן... לא שזה אמור לשנות לי משהו. באיזושהי נקודה, אחרי שאנחנו אחד על השני כבר זמן מה, הוא מבקש ממני שאשפשף לו. זה הגעיל אותי בזמנו והמחשבה על זה גם היום מגעילה אותי, אבל זרמתי איתו. מאוחר יותר גם ירד לי והתחיל למצוץ לי. זה היה מדגדג מאוד, אבל גם כשהזין שלי בפה שלו, שוב, התחושה הזאתי שזה לא נכון הציקה לי. לאחר מכן, הציע שנעבור ל"דבר האמיתי" והצביע על קונדום וחומר סיכה שחיכו רק לאירוע הזה. אמרתי "אני לא יודע". זה מפחיד! אמנם לא הסתכלתי וראיתי כמה גדול יש לו - כן, לא הסתכלתי לשם כל הלילה - אני חושב שרצוי שהטוסיק שלי יישאר בריא ושלם, לא נגוע. בכיוון השני, מכיוון שכל הלילה ההוא לא הייתי "נרגש" במיוחד, לא חשבתי שזה ישנה עבורי משהו אם אני זה שיכניס בו. אז לא הגענו לחדירה. כמה דקות לאחר מכן הפסקנו עם הסוג-של-סקס הזה, ועברנו לצפייה בסרט, כשאנחנו לבושים בתחתונים בלבד, מחובקים וקרובים אחד לשני. אחרי הסרט נפרדנו בנשיקה צרפתית.

יומיים לאחר מכן, סיפרתי על מה שקרה לפסיכיאטר. הוא דווקא נשמע נלהב מאוד. מצאתי לי פרטנר חוקי לחלוטין לקיום יחסי מין. משהו נורמטיבי! צחקתי ואמרתי שבעיניי, גם הומוסקסואליות זה לא "נורמטיבי", שבעיניי סקס צריך להיות בין גבר לאישה בלבד. הוא הציע לדחות את הסירוס, כי מבחינתו, אם יש לי אובייקט חוקי לפרוק את היצר המיני, אין צורך בסירוס. אולם, הבהרתי לו שמה שהיה היה חד פעמי ושזה גם לא היה באמת סקס. קיבלתי הוכחה חותכת לאחת המחשבות שלי - סקס זה לא בשבילי. לכן החלטנו, כשאני כבר שלם עם זה, להתחיל בטיפול הכימי שאני עובר עד היום.

מוזמנים לקרוא את (יותר נכון לומר, לצפות ב...) [מה שהיה אמור להיות] הקטע האחרון שלי.

* כמו שכתבתי בווידאו בלוג - העזיבה הפכה מנצחית לזמנית אחרי ששיניתי את קו המחשבה שלי והתאפסתי על עצמי. הבלוג תפס כיוון חדש אחרי ההפסקה הזו, לטובה אני מאמין.