כשעליתי לכיתה י', הייתי עם המשפחה בטיול באירופה. כשהלכנו ברחוב בצהרי היום, בערך בשעה 12, הסתכלתי לשמיים וראיתי מחזה שלא ראיתי מימיי. ראיתי את הירח, בוהק במלוא הלובן. זה היה הזוי עבורי. הסתכלתי קצת ימינה וראיתי את השמש, הסתכלתי שוב שמאלה וראיתי את הירח. בחיים שלי לא ראיתי את הירח ואת השמש בשמיים בצהרי היום. אפילו לקחתי תמונה של הירח כמזכרת לרגע.

כילד, אני חונכתי וגדלתי באופן בסיסי ופשוט - ביום יש שמש ובלילה יש ירח. אף פעם לא חשבתי על האפשרות ששניהם יופיעו מול עיניי בו זמנית, ועוד בעוצמה כה ברורה. אז, כמובן, כשהראיה הונחה לנגד עיניי, לראשונה בחיי, התחלתי לחבר את נקודות ההיגיון והבנתי שזה בהחלט הגיוני שדבר כזה יקרה, מסיבות פיזיקליות פשוטות. 

באותו יום אי שם באירופה, תהיתי - איך זה ייתכן שמה שלמדתי וידעתי עד כה שגוי? מה זה אומר על החינוך שלי? האם אני צריך להטיל ספק בכל מה שלמדתי עד כה? שברתי מוסכמה כלשהי, גם אם היא הייתה רק ביני לבין עצמי. התהייה הגדולה ביותר שלי הייתה - כיצד לא ראיתי את זה כל השנים האלה? הרי הירח תמיד היה בשמיים בשעות היום. אני חושב שהתובנה העיקרית שלי מכל הסיפור הזה הוא שמכיוון שהחינוך שקיבלתי היה כה חזק, זה יצר אצלי עיוורון מסוים, כך שלא הייתי מסוגל לראות את האמת, גם אם היא ברורה כשמש (או כירח, חה).

אם כבר בעניינים שמימיים אנו מתעסקים, אני רוצה לומר פתגם יפה שלמדתי משפה זרה: השמש תמיד זורחת בסופו של דבר. תמיד תזכרו את זה.