אם מישהו זוכר, לא מזמן הייתי בלונדון עם ידידתי, והייתי רוצה לספר לכם על אנקדוטה מעניינת מהטיול.

אהבנו מאוד לקנות אוכל ושתייה שנוכל לאכול בחוץ, תוך כדי הליכה או בילוי בפארק, כמו סנדוויצ'ים וחטיפים. באחת הפעמים שקפצנו לסופר מרקט הקרוב לבית המלון, סיימנו לאסוף את המצרכים והתקדמנו לעבר הקופה. מספר מטרים לפני המעבר שמוביל לקופה, נעמדתי ואמרתי לה שאולי שכחנו לקנות את המוצר הזה והזה. תוך כדי שאנחנו מנהלים דיון קצר בנושא, הגיעה לתור לקופה אישה מקומית. כשהבחנתי בכך שהיא עקפה אותנו, אמרתי לידידתי בעברית "אוי, בגללי אנחנו נצטרך להיות אחריה בתור. איזה באסה...". קשה לי להאמין שהאישה יודעת עברית, אבל היא כנראה הבינה לפי האינטונציה שלי שאני מאוכזב מהפסד התור. היא סימנה לנו שאנחנו יכולים לקחת את מקומה. זה עשה לי תחושה טובה בלב.

זה היה, כמובן, מקרה ממש קטן, אבל הנימוס הבריטי הוא משהו רחב הרבה יותר מהאירוע הספציפי הזה. לכל אורך הטיול, התרשמתי עמוקות מהסדר, הארגון והנועם של הבריטים והתיירים כאחד. זה הקסים אותי מאוד. כל תור שעמדנו בו היה ישר כמו סרגל, כל תנועה במדרגות הייתה מסודרת היטב, כל תנועה בהמון הייתה רגועה ושלווה, ללא היתקלויות מיותרות.

מצד אחד, זה גרם לי לתהות. מדוע זה לא יכול להיות כך גם במדינתנו? למה כל תור צריך להיראות כמו עדר נמלים? למה כל חלוקה של משהו חינמי צריכה להלתלוות בחלוקת מרפקים ודחיפות? כל כך הייתי רוצה שינחילו ויחלחלו ערכי נימוס שכאלו גם בילדים ובנוער הישראלים, אבל זה נראה לי בלתי אפשרי. לא מבלי שינוי דרסטי בגישה החינוכית. לא מבלי שההורים ואנשי ההוראה כאחד יעשו "סוויץ'" במוח ובתודעה ויתחילו להיות אחראים ומודעים יותר לחשיבות של טיפוח דור המשך מנומס, אדיב, מרוהט יותר.