אולי אחד המרכיבים הכי דומיננטיים בחיים שלי זה האופניים שלי. אני אוהב מאוד לרכב עליהם. הם לקחו אותי לאינספור מחוזות, רחוקים וקרובים כאחד. נסעתי איתם למזרח, למערב, לצפון ולדרום; למקומות קרובים ורחוקים; לטיולים סתמיים בשכונה, ככלי תחבורה ברחבי העיר והסביבה, למסעות ענק של עשרות קילומטרים. עברתי המון חוויות בזכותם, חלקן מעניינות פחות וחלקן מעניינות יותר. על אחת סיפרתי בפורמט אחר בעבר. הייתי רוצה לחלוק שתיים נוספות שאני מרגיש שראויות להישמע.

הסיפור הראשון קרה לפני מעל לחצי שנה, ביום שבת בבוקר. שעה בה כל הארץ הופכת למדינת רפאים, שכן אין אף נפש חיה בחוץ. רכבתי על האופניים בכביש ראשי שמחוברים לו הרבה רחובות קטנים. עצרתי ברמזור אדום ברחוב קטן בו גר חבר טוב שלי. חשבתי עליו והוצאתי את הפלאפון כדי לשלוח לו הודעה בסגנון "היי, אני עובר ליד הבית שלך". בדרך כלל אני לא מתעסק בפלאפון בזמן רכיבה, זה היה משהו חריג מבחינתי. הייתי שקוע בפלאפון מספיק זמן כדי לא לשים לב שהרמזור התחלף לירוק. כשהראש שלי עדיין מופנה כלפי מטה, אני שומע פתאום אנחה גדולה ובכי. אני מרים את הראש ורואה אישה מבוגרת מאוד באמצע מעבר החצייה. היא הייתה עם גבר מבוגר גם כן. אף על פי שהאופניים שלי רגישים, עזבתי אותם מיד וניגשתי אליה במהירות. היא דמעה, מלמלה קצת במרירות. עזרתי לגבר להרים אותה, תוך כדי שאני בודק אם היא נפגעה באיזשהו אופן. נראה שלא, ובכל זאת היא המשיכה לייבב. ליוויתי אותה עד המדרכה והשניים המשיכו ללכת, כשהיא לא מפסיקה למלמל לעצמה. ככל הנראה הבכי לא היה מהכאב - אלא מהבושה. הבושה שהיא לא מסוגלת ללכת בביטחון, שהיא עלולה ליפול כל רגע סתם: כי הגיל כבר עושה את שלו, מחליש אותה מיום ליום, כל פעם לוקח ממנה משהו אחר, משהו שלעולם לא יחזור לקדמותו.

הסיפור השני די טרי. רכבתי בשעת ערב בכביש ראשי. מספר מטרים לפניי, חייל קרבי, נושא נשק וכל זה, מתחיל לרוץ. אני מסתכל קצת יותר קדימה ורואה שאוטובס הגיע לתחנה כמאה מטר מאיפה שהיינו. תוך שנייה הכומתה שלו נפלה. הוא בכלל לא שם לב שהכומתה על המדרכה והמשיך לרוץ. אני עצרתי, ירדתי מהאופניים והרמתי את הכומתה. בדיוק אז הוא הסתובב, זרקתי לו את הכומתה ישר ליד והוא המשיך לרוץ. לא חלפו שלוש שניות וכבר הכומתה שוב על הרצפה. הפעם אני מחליט לעשות משהו אחר. אמרתי לו "אני אעזור לך", דפקתי ספרינט לתחנה, ירדתי לכביש וסימנתי עם הידיים לכיוון האוטובוס שיעצור, שיחכה. זה עבד! האוטובוס עצר, הנהג חיכה עם הדלת פתוחה והחייל הגיע בריצה, מתנשף חזק, אך הכי חשוב - מחייך, ואני די בטוח שהוא גם אמר "תודה". מצחיק לחשוב שאם היה מחמיץ את הקו הזה, ככל הנראה היה מתעכב בעשר דקות-רבע שעה בסך הכול כי מדובר בתחנה עם לא מעט תעבורה, ובכל זאת, אני מקווה באיזשהו מקום שהחוויה הקטנה הזו תיחרט בזכרונו של אותו חייל: כי לפעמים הדברים הקטנים הם אלו שהכי טובים בחיים שלנו.

---

ושום מילה על הנושא הלוהט בישרא-בלוג בימים האחרונים. בתור מישהו שמסתכל על הדברים מזווית קצת שונה, בוודאי יש לי דבר או שניים לכתוב על הנושא, אך החלטתי שזה לא מתאים לי להתעסק עם זה בזמן הנוכחי. באיזשהו מקום, זה כבר כואב לעיניים לקרוא כל כך הרבה על הנושא הזה. צריך לאוורר פה קצת, לדעתי.